מהו פונט כתב־יד

הכתיבה היא פעילות מורכבת, הכוללת מרכיבים מוטוריים ותפיסתיים, ועל האדם לפתח מיומנות לשם יצירתה. לכל אדם כתב יד ייחודי לו, שיכול לשמש לזיהוי הכותב, כמו טביעת אצבע.

כתב היד העברי כולל בתוכו את הכתב המרובע והכתב העגול, וישנה הבחנה בין טקסט שנכתב בכתב יד לבין טקסט מודפס. בעידן שלפני הדפוס היה הבדל בין כתיבה פורמלית לבין כתיבה לא פורמלית, ולאחר המצאת הדפוס המונח “כתב יד” התייחס למקור של יצירה כלשהי.

מקורן של האותיות הריבועיות שאנו מכירים כיום הוא ביידיש. היידיש הייתה שפה חיה ותוססת, ורוב הטקסטים בחייהם של יהודי אירופה נכתבו בה, בניגוד לשפה העברית שהייתה שפת קודש. מעבר לשימושים הפורמליים ביידיש (ספרים, מאמרים וכד’), נעשה בה שימוש לצרכים פורמליים פחות (פתקים, מכתבים וכד’), וצורת הכתב השתנתה באופן איטי (במשך קרוב ל-1000 שנים), עד להגעתה למצב הנוכחי. כתב היד היה מקביל לכתב ה”פורמלי”, שהופיע בדפוס, ומכאן השמות “דפוס” ו-“כתב”.

בעברית ישנם פונטים רבים בסגנון פונט כתב יד. חלקם חופשיים לשימוש מסחרי וחלקם מקצועיים ובתשלום. בחירה בפונט כתב יד יכולה להיות שימושית כאשר מעוניינים לשדר משהו אישי וידני או נוסטלגי.

חיבור בין אותיות נפוץ בכתיבת שפות לטיניות (אנגלית) או קיריליות (רוסית), ואף בערבית קיימים חיבורים בין האותיות גם בדפוס. בכתב העברי העגול יש המחברים בין אותיות, אך זה לא נפוץ.
תכונות נוספות של כתב יד:

  • צורניות ייחודית לאותיות.
  • ריווח בין האותיות והמילים.
  • שיפוע האותיות.
  • לחץ שמופעל על הדף.
  • גודל ועובי האותיות.
  • כתב היד מהווה את הרמה הגבוהה ביותר של תקשורת. פעולה מורכבת זו יכולה להיות ביטוי מחשבות, שימור והנצחה, תגובה או כלי למידה.

כתב היד הוא מאוד אינדיבידואלי ומשתנה מאדם לאדם. הוא תלוי ברמת שליטה, בגיל, ולפעמים גם במגדר ויש כאלה שיגידו שהוא אפילו תלוי במצב הרוח או במצב הבריאותי של המחזיק בעיפרון או בעט.

לפני פיתוח הדפוס הייתה קיימת הבחנה בין כתב חופשי ולא פורמלי לבין הכתב הרשמי והפורמלי, והביטוי ״כתב יד״ (manuscript) התייחס בעיקרו לעותק הידני המקורי של יצירת אומנות כלשהי  (ספר, מניפסט, שיר וכדומה), דבר אשר מקובל לשימוש בחוגים מסויימים עד היום (למשל אצל מוציאים לאור). כיום, כאשר משתמשים בביטוי לצורך זה הכוונה יכולה להתייחס גם לנוסח מודפס ובלבד שיהיה מקורי ולפני עריכה ושינויים נוספים. כתב יד יכול להיות מסודר ומאורגן או מרושל ומבולגן, עם הפרדה בין האותיות שמכילות אותו או עם חיבורן זו לזו. כתב היד המחובר נפוץ מאוד בעיקר בשפות הלטיניות (כמו למשל בגרמנית ובאנגלית), בשפות הקיריליות (כמו למשל בשפה הרוסית) ובשפה הערבית (שבה דרך אגב הכתב מחובר כמעט תמיד, גם בצורה החופשית של כתב היד וגם בצורה הרשמית של הדפוס).

בכתב העברי מקובל לכתוב בכתב מהסוג הרהוט והעגול כאשר מעוניינים לכתוב בכתב יד. כתב זה משמש כאלטרנטיבה לכתב העברי המרובע המקובל בדפוס, אף על פי שניתן להשתמש בו גם בכתב יד (כפי שלומדים לכתוב איתו בכיתה א׳). יש הנוהגים לחבר את האותיות ביניהן כאשר הם כותבים בכתב יד בעברית, אולם הדבר אינו מקובל באופן רשמי ומעיד רק על סגנונות הכתיבה השונים של האינדבידואל ולא על כללי הטיפוגרפיה העברית. כמו במקרה של חיבור בין אותיות, כך גם במאפייני כתב היד האחרים לאנשים שונים יש סגנונות שונים של כתיבה וצורות שונות של כתב. על בסיס ההבדלים האלה קמה תורת הגרפולוגיה אשר מתיימרת להתאים תכונות אישיות מאוד מסוימות ומאוד ייחודיות לאנשים שונים על פי מאפייני הכתב והכתיבה שלהם. בנוסף לתורת הגרפולוגיה יש תיאוריות שונות נוספות אשר מתיימרות לאבחן דברים שונים אצל אנשים שונים על פי מאפיינים שונים בפרי יצירתם בכלל, כגון ציורים, ובכתב ידם בפרט, כגון מילים ומשפטים.

כדי לְהִתְעַשֵּׁר - עשו שֵּׁר: Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail this to someone

Comments

comments