קדושת אותיות הדפוס

מאת: מיכה ירושלמי

"וחייבים אתם לדעת שזה הכתב האשורי הואיל ובו ניתנה התורה ולוחות הברית, מגונה הדבר להשתמש בו בדברי חול חוץ מכתבי הקודש. ולא פסקו ישראל בכל הדורות מלהזהר ולהשמר בזה. וכל כתבי חול שלהם, ואגרותיהם, היו בכתב עברי  בלבד, ולכן לא תמצא חרות על שקלי הקודש אלא בכתב עברי, ובגלל זה הענין שינו הספרדים כתבם, ונתנו לאותיות צורות אחרות, עד שנעשה כאילו כתב אחר." (תשובות הרמב"ם, מהדורת יהושע בלאו, חלק ב, סימן רסח, עמ' 513, ירושלים תש"כ 1960)

מאז המצאת הדפוס במאה ה-15 והקמת בתי דפוס עבריים ולאחר מכן תחיית השפה העברית והשימוש בה בכל תחומי החיים התעוררה השאלה האם יש קדושה לכתבים עבריים שבנושאי חולין? האם מותר להכניס עיתון עברי לשירותים?

בעבודה זו ננסה לבדוק נושא זה לאור פסיקתו של הרב אליעזר מלמד, רב ופוסק החי היום בארץ ישראל. יש חשיבות להתיחסות לפסיקה עכשוית מימים אילו לעומת פסקים מדורות קודמים מאחר והמושג „דפוס” השתנה הרבה ובקצב מהיר לאורך השנים, אפילו בשנים אחרונות

כדי להבין את השאלה ואת התשובות הניתנות עליה עלינו להבין כי קיים איסור להכניס דברי קדושה לשירותים. את המקור לכך אנו מוצאים בתלמוד הבבלי,  מסכת ברכות דף כ"ג עמוד א: „תנו רבנן(רבינו לימדו): הנכנס לבית הכסא – חולץ תפיליו."

תפילין הן כתבי קודש, ארבע פרשיות מהתורה כתובות על קלף מגולגלות ומוכנסות ב"בתים" עשויות עור, אותן מניח גבר יהודי כל יום לפי ההלכה על ראשו וידו. האם איסור זה, של הכנסתן של התפילין לשירותים הוא איסור גורף של כל דבר שכתוב בלשון הקודש, או מדובר רק בכתבי הקודש במובן המצומצם, ובעיקר על ספרי תורה תפלין ומזוזות (שני פסקאות מהתורה כתובות על קלף הנקבעות על דלתות  בתי עם ישראל, לפי ההלכה)? האם יש קדושה לאותיות עצמן, או האם כתבים אלה נחשבים קדושים מפאת תוכנם?

אכן העברית נקראת לשון הקודש, ואותיות העבריות הן אותיות קדושות (כך כתב הרדב”ז[1]: "הכתב בעצמו יש בו קדושה רבה ותלויין בו ובצורת האותיות כמה סודות עמוקים ואסור להשתמש בו בדברים של חול”)  בהן ניתנה התורה והעולם נברא על ידם על פי המסורת היהודית (כפי שכותב הרב מלמד בתחילת תשובתו. המקור של הרב מלמד מדברי  הרמב"ם בתשובה הובאה באורחות חיים בהלכות ת"ת [2]. ומקור יותר ראשוני נמצא כבר בגמרא[3]).

בעבודה זאת ננסה לבדוק מתי בדיוק האותיות נקראות קדושות ומתי לא, לאיזה סוג כתב יש קדושה ולאיזה לא.

תשובתו של הרב מלמד כפי שמופיע בבמדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'[4]:

"אמנם יש להיזהר בכבוד האותיות שבהן ניתנה התורה, וגם העולם שנברא על ידי אמירה ודיבור של הקב"ה, נברא על ידי אותיות לשון הקודש. וכיוון שכך, היו מגדולי ישראל שהשתדלו שלא לכתוב בלשון הקודש דברים של חול (רבנו ירוחם נתיב ב' יט, ע"ב; רמ"א יו"ד רפד, ב; פ"ת רפג, ג בשם הרדב"ז).

ויש אומרים שזו הסיבה שבקהילות רבות נהגו לשנות הכתיבה של האותיות, עד שנראות ככתב אחר מהכתב של העברית (שנקרא הכתב האשורי), כדי שיוכלו להשתמש בו גם בדברי חול. ולשם כך נתחבר כתב רש"י, שאותיותיו מקבילות לאותיות העבריות, אלא שצורת כתיבתו שונה (רבנו ירוחם שם, מהר"ם אלשקר ע"ד).

וכתב הדפוס שלנו, יש שרצו להחמיר ולהחשיבו ככתב אשורי, מפני שאותיותיו דומות לכתב אשורי (גיליון מהרש"א יו"ד רפ"ד). ויש שרצו על פי זה להורות שאסור לקרוא בשירותים דברים שנכתבו בעברית.

אבל למעשה אין דין אותיות הדפוס ככתב אשורי. וזאת מפני שישנם מספר הבדלים משמעותיים בין צורת האותיות שבספר התורה לאותיות הדפוס, עד שאם יכתבו בספר תורה אותיות כצורת אותיות הדפוס – הספר יהיה פסול. לפיכך מותר לכתחילה להשתמש כיום באותיות הדפוס לצורך חול. וכן מותר לקרוא בשירותים עיתונים וספרים שכתובים בעברית. וכן נהג רבי יעקב עמדין בעצמו לקרוא בשירותים ספרי פילוסופיה שמודפסים בעברית (שאלת יעבץ ח"א י'; ציץ אליעזר טו, ז)."

כלומר לפי הרב מלמד הדעות המקילות להכניס עיתון לשירותים הן מקילות משום שיש הבדל בין הצורות של אותיות הדפוס לצורות של אותיות הסת”ם (בהם כתובים כתבי הקודש כגון ספרי תורה תפילין ומזוזות) הקדושות. ובאותה מידה, הדעות המחמירות הן מחמירות משום שהן מחשיבות את צורתן של האותיות הדפוס קרובות מספיק לאותיות סת"ם הקדושות.

הרב מלמד מכריע שמותר להשתמש באותיות הדפוס שלנו לדברי חול, כי הוא קובע שהצורות של אותיות הדפוס שלנו היום הן לא הצורות של כתב אשורית[5], כלומר ההבדל בין צורות אותיות הדפוס לצורות אותיות הסת"ם הוא כה גדול, שכבר לא ניתן להתייחס אליהם כאותו סוג כתב. כתב סת"ם הוא קדוש, כתב דפוס לא.

בין המקורות שמביא הרב מלמד יש כאלה שנימוקם דווקא שונה, כלומר מקלים ומתירים להכניס עיתון לשירותים  לא מסיבה שצורת הדפוס לא נקרא כתב אשורית, אלא כי יש חסרונות אחרים של כתב מודפס לעומת כתב סת"ם.

הציץ אליעזר מתיר לכהכניס עיתון לשירותים שנדפס בעברית, משום שאותיות הדפוס הן לא נחשבות כתב אשורית, לדעתו, ואפילו אם היינו מחשיבים אותן לכתוב אשורית היה מותר להכניס אותן לשירותים. אחד המקורות לכך שמביא הציץ אליעזר  הוא  השאילת יעב"ץ (מקור זה מובא גם על ידי הרב מלמד עצמו). שם מנמק את פסיקתם בנימוק שאין קדושה בעצם הצורה, העיקר הוא התוכן ולא הצורה. אם כותבים משהו בענייני חולין באיזה צורה שתהיה, הכתב יהיה חולין, וכן להפך.

נימוקים נוספים להקל בקדושת אותיות הדפוס

מעבר לענין של צורת ותוכן הכתב, בין הפוסקים ניתן לזהות כמה סיבות נוספות שבגללן הם מגיעים למסקנה שאותיות הדפוס אינן קדושות:

א) גם אם אין שוני גדול בין אותיות אשוריות ואתיות דפוס, בכל זאת יש שינויים קטנים.  ש"אפילו חסר זיון (תג או "כתר" מעל אותיות מסויימות) או קוצו של יוד לא חשיב כתב (רבנו שמחה).

ב) מהות ההדפסה היא אינה ככתיבה, לכן טקסט מודפס לא נקרא "כתב" ובטח לא כתב אשורית. דעה זאת אפשר לראות בילקוט יוסף. הוא מביא את הרוגאצ'ובי שפסק, שלמרות שהרמב"ם פוסק שחייבים להיזהר בשימוש בכתב אשורי, זה לא נוגע לאותיות הדפוס שלנו, כי "אמת שהרמב"ם בתשובה צווח על זה, אך מ"מ אצלינו שהוא רק בדפוס אין בזה קפידא."

הרב עובדיה פוסק בספרו "יחוה דעת" שבימינו יש יותר סיבות להקל באותיות הדפוס: "והנראה, שכל זה בדפוס שהיה בזמנם, שהיו מכינים אותיות של עופרת, ומעבירים בדף בחוזקה על האותיות, או את האותיות על הדף, שבזה דנו הפוסקים הנ"ל אי הוי ככתיבה או לא, אבל בדפוס שבזמנינו שנעשה על ידי צילום מפלאטה, ואין ההדפסה נעשית באופן ידני על ידי האדם, אלא בלחיצת כפתור החשמל, י"ל דאינו חשיב ככתיבה לענין גט וספרי תורה תפילין ומזוזות"[6].

ג) בטקסט מודפס אין שרטוט, לא כמו בסת"ם.

נימוקים להחמיר בקדושת אותיות הדפוס

בניגוד לדעות המובאות לעי"ל יש שטוענים כי הדפוס הוא כן ככתיבה. השו"ת רב פעלים [7] כותב שהדפוס הוא כמו כתיבה ממש, ויש לכל ספרי הקודש הנדפסים דין כתיבה ממש, ומשום הכי יש מצוה לקנות ספרי קודש אף שהם נדפסים. ומה לגבי כוונתו של הכותב? יש דעות שכוונת הכותב אינו חיוני לכך שנוכל לקבוע קדושה בכתב. למשל, כותב השדי חמד (כללים מערכת ד' עמוד 266) בשם שו"ת שבות יעקב חלק א' (סימן טו) שאף בספרים הנדפסים על ידי עכו"ם יש בהם קדושה.

לפי דעה זו חייבים לומר שצורות האותיות של הדפוס הן לא פחות קדושות מאשר אלו של הכתב האשורית.

אבל, חשוב לציין כי הרב פעלים, שדי חמד והשבות יעקב שנוקטים בדעה זו לא דיברו על הדפוס בזמננו, אלה שיטות דפוס ישנות יותר. ולפי מה שהבאנו בשם הילקוט יוסף והרוגאצ'ובי עדיין ניתן לטעון שאין קדושה דווקא בכתב בדפוס המודרני בשימוש היום.

נימוק צורת האותיות. למה ניתן לקבוע שאותיות הדפוס לא נחשבות ככתב אשורית?

כמו שראינו, זה הנימוק העיקרי עליו מסתמך הרב מלמד כשמתיר להכניס עיתון בעברית לשירותים. לשם כך הוא מביא את  מהר"ם אלשקר ורבנו ירוחם שגם התירו את הענין בנימוק זה.

שני הפוסקים האלו מצטטים את הרמב"ם שהבאנו לעיל, בו הוא מציין שהספרדיים שינו את הכתב שלהם שלא תהיה בעיה של שימוש של אותיות קודש לשם מטרות חול.

מתולדות הדפוס העברי – על קצה המזלג

hebrew

נשאלת השאלה, על איזה מן כתב דיבר הרמב"ם? על אותיות הדפוס? הספר העברי הראשון, שבו מצוינים בפירוש שנת הדפסתו, מקום הדפוס ושם הדפוס, הוא פירוש רש"י לתורה שנדפס בשנת רל"ה, 1475, כלומר כשלוש מאות שנה אחריהרמב"ם, ברג'ו די קלבריה בדרום איטליה! [8]

האותיות שהספרדיים שינו כמוזכר ברמב"ם, הם לא האותיות הדפוס אלא אותיות בסגנון שאנחנו קוראים היום אותיות רש"י, ולא אותיות הדפוס שלנו. [9]

הנה דוגמא נוספת מהשנים הראשונות של הדפוס העברי מתוך חומש שנדפס בשנת 1486-1489 בערך, בדפוס אליעזר בן אברהם אלאנתנסי:

megila

אם נשווה אם צילום של ספר תורה (צולם על ידי בארכיון היהודי ההונגרי בבודפשט), כלומר כתב שהוא קדוש לכל הדעות, נראה עד כמה שני סוגי הכתב דומים:

torah

ההבדל היחיד שבולט הוא חסרון התגין באותיות שעטנ"ז ג"ץ בכתב המודפס. אך הפסיקה הרווחת היא שחסרונם של התגים לא פוסל את הכתב מקדושתו, כלומר עדיין ניתן לומר כי צורת האותיות הדפוס  גם עומדת בקדושתה.

ניתן לראות שזה סוג הכתב שעליו התבססו הגופנים החדשים יותר במשך הדורות.

היום, בין הפונטים העבריים יש כאלה שהתרחקו מהמקור ובבירור לא תואמות את דרישות ההלכה. אבל פונטים אלו אינם אלה שבשימוש העיתונים הנפוצים היום  (למעט בכותרות) לכן לא נתיחס אליהם בעבודה זו.

גופן "פרנק-ריהל" – הנפוץ ביותר בעיתוני ימינו

הבה נבדוק באלו פונטים כן משתמשים בעיתונים היומיים הגדולים בארץ: ישראל היום, ידיעות אחרונות, מעריב והארץ:

israelhayom
ישראל היום

yediot
ידיעות אחרונות

maariv
מעריב

eretz
הארץ

ניתן לראות כי כל העתונים הגדולים בארץ משתמשים בסוג אותיות דומה. מדובר במשפחת הגופנים פרנק-ריהל. הפונט פרנק-ריהל עוצב ע"י רפאל פרנק ב-1908.

frank

כך מעיד רפאל פרנק בעצמו על דרכו בעיצוב הפונט:

"כשמשנים גופן עברי יש לקחת בחשבון שקולים שונים מאלו המשחקים תפקידבשנוי גופן לועזי. מעצב הגופן הלועזי אינו צריך לתת דין וחשבון בפני שום גורם. השקול היחיד הקובע עבורו הוא קבלת או אי קבלת עבודתו על ידי הצבור. שונה הדבר בבואנו לעצב גופן עברי. כאן יש חהתחשב בשלחן ערוך.

חוקי השלחן ערוך הנוגעים לכתיבת ספרי תורה מפרטים את הצורה, המבנה וההרכב של כל אות ואות…סופר הסת"ם [=ספרי תורה, תפלין ומזוזות], כותב היום בדיו המוכנה לפי כללי המסורת על גבי קלף אף הוא לפי כללים אלו. מותר לו לעסוק במלאכת קודש זו רק אם זכה להסמכה של רבנים מחמירים ביותר.

בבואי לעצב את האלף בית שלי נדרשתי בראש ובראשונה לדפוסים הראשונים, ביחוד לדפוס ונציה, והכנסתי שינויים מטעמים פדגוגיים באותיות דומות זו לזו. לעתים קרה שמלומדים נוצריים שלא התחשבו במסורת העירו על סטיה מהמקובלות בעצוב האותיות. בתור סופר סת"ם מוסמך יכולתי במקרים אלו לנמק להם את קו העצוב שלי ושמח אני לספר שהסבריי התקבלו על דעתם".[10]

יוצא אפוא שרוב העתונות הישראלית מודפסת ע"י סופר סת"ם אשר התחשב בהלכות סת"ם המובאות בשולחן ערוך!

יתר על כך, רפאל פרנק בעצמו מתיחחס באותו מאמר לדעה שלאותיות "הדפוס אין אותה דרגת קדושה כמו כתבי היד העבריים ואין להכיל את אותן ההלכות הנוהגות כלפי כתבי יד גם ביחס לדברי דפוס.” וזאת תשובתו כל כך: „זו היתה אולי, שהאותיות הראשונות שעוצבו בעץ לא יכלו להגיע למדרגת כתב היד התם. מאז התפתחו הגופנים באופן שלא הזניחו את התוים האופיניים של כתב היד…”[11]

לסיכום

כמו שראינו, למתירים להכניס כתבים בעברית, כמו עיתונות חול, לשירותים, יש כמה נימוקים כגון: בטקסטים מודפסים אין שרטוט, כל תהליך ההדפסה אינה דומה לכתיבה, ובכלל, יש דעה שהקדושה לא תלויה בדרך הכתיבה או בצורתה, אלא בתוכנה. אבל לאור הטענות שציינו לעי"ל, לעניות דעתי, קשה לטעון כי חסרון בצורת אותיות הדפוס לעומת אותיות סת"ם הוא סיבה להקל.

הערות שוליים:

[1] שו"ת רדב"ז חלק ד סימן מה פרויקט השו"ת גירסה 22

[2] וז"ל הרמב"ם :ואסור לכתוב בכתב אשורי שבו נתנה תורה באמת אלא כתבי הקדש בלבד ומעולם לא זזו ישראל להיותם נשמרים מזה ואמנם אגרותיהם וספרי חכמותיהם וספרי חול שלהם הכל בכתב עברי (הכוונה לכתב עברי עתיק) וכל מה שחוקקים על המטבעות ועל שקלי הקדש. הכל בכתב עברי ובעבור זה נהגו הספרדיים וציירו צורות אחרות באותיות עד שחזר כלו כתב אחר כדי שיהיה מותר להשתמש בו. (תשובות הרמב"ם, מהדורת יהושע בלאו, חלק ב', סימן רסח, עמ' 513, ירושלים תש"כ 1960)

[3] אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא וימלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתיב התם ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכתיב בדעתו תהומות נבקעו (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נה עמוד א. פרויקט השו"ת גירסה 22)

[4] מלמד, אליעזר: "מדור רביבים", בתוך: עיתון בשבע ט׳ בתשרי ה׳תשס״ו (12 באוקטובר 2005)

[5] כתב אשורית הוא אחד הכינויים של הכתב העברי המרובע בו נכתבים בפרי תורה, תפלין ומזוזות. לפי אחד בפירושים  כתב אשורית נקרא כך משום שכתב זה מאושר, כלומר מיושר

[6] יוסף, יצחק: שו"ת יחוה דעת, חלק ו', סימן נז  (פרויקט השו"ת גירסה 22)

[7] חיים, יוסף: שו"ת רב פעלים חלק ב' סימן כד (פרויקט השו"ת גירסה 22)

[8] המדפיס היה אברהם בן יצחק בן גרשון שבא מספרד או פורטוגל. לא ידוע על ספר נוסף שהודפס בדפוס זה.אבינרי, יצחק: היכל רש"י, כרך ג

[9] כי בהן מדפיסים בדרך כלל פירושי רש"י,למרות שרש"י בעצמו לא השתמש בהן

[10] פרנק, רפאל: אותיות דפוס וגופנים. יצא לאור ע"י בית יציקת האותיות ה. ברטהולד מחלקת ההדפסה הפרטית ברלין 1926. תרגום לעברית ע"י פרופ' משה ירדן, אוניברסיטת תל-אביב

[11] פרנק, רפאל: אותיות דפוס וגופנים. יצא לאור ע"י בית יציקת האותיות ה. ברטהולד מחלקת ההדפסה הפרטית ברלין 1926. תרגום לעברית ע"י פרופ' משה ירדן, אוניברסיטת תל-אביב

ביבליוגרפיה:

  • פרנק, רפאל: אותיות דפוס וגופנים. יצא לאור ע"י בית יציקת האותיות ה. ברטהולד מחלקת ההדפסה הפרטית ברלין 1926. תרגום לעברית ע"י פרופ' משה ירדן, אוניברסיטת תל-אביב
  • שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן י (פרויקט השו"ת גירסה 22)
  • שו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן ז (פרויקט השו"ת גירסה 22)
  • יוסף, יצחק: ילקוט יוסף שובע שמחות א הערות פרק א' – מצות הנישואין ועניני שידוכין  (פרויקט השו"ת גירסה 22)
  • יוסף, יצחק : ילקוט יוסף השכמת הבוקר הערות סימן ג' – הנהגת בית הכסא אות יג (פרויקט השו"ת גירסה 22)
  • רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה, נתיב ב חלק ב (פרויקט השו"ת גירסה 22)
  • שו"ת מהר"ם אלשקר סימן עד (פרויקט השו"ת גירסה 22)

 

מיכה ירושלמי, כותב המאמר, הוא הנדסאי דפוס, סופר סת"ם ובעל תואר שני בתולדות תרבות עם ישראל.

כדי לְהִתְעַשֵּׁר - עשו שֵּׁר: Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail this to someone

Comments

comments