מקף עברי (־) הוא אחד מסימני הפיסוק של השפה העברית ומשמש בעיקר לקישור בין שתי מילים. רובנו נוטים להתבלבל בין המקף העברי לבין הקו המפריד (–), המשמש להפרדה בין חלקי משפט. בניגוד לסימני פיסוק אחרים בעברית, שהועתקו משפות לטיניות, מקורו של המקף העברי בטעמי המקרא. הוא נכתב בחלקה העליון של השורה, לעומת הקו המפריד המופיע באמצעה. הבדל נוסף הוא שלא יבוא רווח לפניו ואחריו כמו בקו המפריד.
בטעמי המקרא המקף העברי שימש סמן כאשר שתי מילים, לפעמים יותר, מהוות יחידת הטעמה אחת. עם זאת לא תמיד המקף שולב בהתאם לחוקי התחביר אלא יותר בנסיבות מוזיקליות.
בעברית המודרנית, המקף הושפע מסימני הפיסוק האירופיים, ובהתאם ירש כמה תפקידים תחבירים, לדוגמה:
- אחרי מילה תחיליות (בן־חורין).
- בחיבור בין אותיות למספרים (ב־2016, בשעה 11:00).
- בחיבור בין אותיות עבריות לאותיות לועזיות (ל־Principle).
- בחיבור בין שמות משפחה (מיכאל הר־נוף).
- לצורך הדגשה (ה־אמא).
- כשמילה נחתכת לשתיים מפאת חוסר מקום בשורה (Hyphernation), המקף העברי יופיע בסוף השורה.
האקדמיה ללשון העברית הוסיפה תפקידים נוספים:
ברצף אותיות לועזיות (סי־אן־אן).
בהפרדה בין אותיות השורש של מילה (פ־ע־ל).
גם בסמיכות שאינה ניתנת להפרדה (באר־שבע, שש־עשרה) או בחזרה על אותה מילה (אחד־אחד).
איך משתמשים במקף העברי במקלדות השונות
במקלדת ווינדוס: באמצעות צירוף המקשים Alt־ימני + מינוס
במקלדת מקינטוש: באמצעות שילוב המקשים alt/option + \
למרות שהוא מוגדר בתקן בפועל, המקף נמנה עם התווים האופציונליים ולכן יצרני תוכנות לא תמיד תמכו בו בעבר. דבר זה גרם למשתמש הישראלי להשתמש בסימן מינוס במקום בסימן התקני למקף העברי. האקדמיה ללשון העברית בחרה להתחשב בקושי זה וב"כללי הפיסוק החדשים" ניסחה מחדש את הגדרתו באופן הבא: "המקף צמוד למילה שלפניו ולמילה שלאחריו, ומסמנים אותו בגובה ראשי האותיות (אם אפשר)".
רוב הפונטים המקצועיים שבהם תשתמשו כוללים את המקף ואם אתם לא מוצאים אותו בתוכנות הגרפיות חפשו אותו בחלון ה־Glyphs. פונטים חינמיים יהיו על פי רוב פחות יסודיים ולא תמיד תמצאו בהם את האופציה הזו.