מאת בנצי בינדר
יצירת הטיפוגרפיה בארץ ישראל בתחילת העידן הבצלאלי הביאה עימה סגנון המשתקף בעיקר בעבודותיו של זאב רבן ובשלטי הקרמיקה ברחבי תל־אביב וירושלים. ההתמודדות עם שילוב העברית עם השפות שבהן השתמשו בארץ ישראל – ערבית ואנגלית – יצרה אתגר תלת־לשוני כבר מאז. ההבדל בין אופי השפות – העברית המרובעת, האנגלית הרב־מפלסית והערבית הקליגרפית – מתבטא גם היום.
יישור האותיות העבריות שיורדות או עולות מן השורה לגובה המ"ם נמצא מתאים ליישור לאותיות הגדולות באנגלית. הסגנון נשאר גם במקרים שבהם לא היה שימוש בשפות שונות אלא כשיקול אסתטי על מנת ליצור שורה אחידת גובה, מה שמנוגד לשלד של חלק מהאותיות.
המקרים הם:
הרמת השורש של הנו"ן והכ"ף וקיפולו לאחור.
קיפול תורן הלמ"ד – תופעה נפוצה כבר בדפוס העברי, במיוחד בדרוגלין.
קיפול שורש הקו"ף וצמצומו לתוך גובה האות הרגיל.
לכאורה היה טוב שהסגנון נשאר כקוריוז של התקופה ההיא ולא השפיע על מעצבי האותיות שבאו לאחר מכן, אך לאחרונה התופעה חזרה, ולא במקרה: מגבלות טכניות של ציוד התחבורה הציבורית – המסכים שיועדו לגובה השורות האחיד של האנגלית – יצרו מצב שבו אין מקום לחלקי האותיות של העברית שיורדות ועולות מן השורות והן חייבות להתקבץ או להצטמצם על מנת להתאים. מצב זה פוגע רבות בקריאות וגורם לבלבול בין ה"א וקו"ף, רי"ש וכ"ף סופית שונות ב"פיקסל".
האם זהו העתיד? לא לפי דעתי, אך כדאי לשים לב איך ניתן ליצור את ההבדל בין האותיות ולא להתעלם לגמרי מה"שלד" שלהן, אחרת נוצרות בעיות.
מקורות לדלתות זאב רבן:
"וקראת ישועה חומתיך ושעריך תהלה" (ישעיהו ס,יח).
"ונתתי בציון תשועה לישראל תפארתי" (ישעיהו מו,יג).
"חזקו, ידיים רפות וברכיים כושלות אמצו" (ישעיהו פרק לה,ג).