אבגדהוזחטיכלמנסעפצקרשת

אם אתם קוראים שורות אלו אתם ודאי חושבים שאתם יודעים את כל מה שצריך לדעת על האלפבית העברי. ובכן, האם אתם יודעים על שם מה נקראית האות זי"ן? (מממ.. לא, לא זה), האם אתם יודעים מתי כמעט החליפו את האלפבית שלנו לאלפבית הלטיני? האם אתם יודעים לְמה שימשו האותיות הסופיות בתחילת דרכן? לאיזה כיוון כתבו אבות אבותינו ומי כתב שיר על האלפבית? יש לא מעט לדעת, אז אספנו עבורכם את כל מה שמעניין וכדאי לדעת.

רקע

האלפבית העברי הקדום היה בשימוש עד לתקופת בית שני, ונשען על האלפבית הפיניקי, ועוד קודם לכן התפתח מהאלפבית הפרוטו־כנעני. הכתב הפרוטו־כנעני בנוי על פי עקרון האקרופוני בו כל עיצור מתואר בציור (למשל ציור של ראש לייצוג האות ר', ציור של עין לייצוג האות ע' וכו'), דבר שביטל את הצורך בסימנים דיאקריטיים (ניקוד). עם התפשטות הכתב הכנעני הקדום, סימניו הפכו למוכרים מספיק כדי להשמיט עם הזמן חלקים מתוך ציורי האות מבלי לפגוע בקריאתה והבנתה (הראש הפך למשולש עם צוואר, מהדג נותר רק הזנב וכדו׳). העבריים שאימצו לאחר מכן את הכתב הכנעני התקשו לזהות בצורה נכונה את האותיות ונתנו לציורים החדשים פרשנות שונה, וכך נולד האלפבית העברי המודרני (למשל ציור של המילה "זהה" פורש ככלי נשק ולכן נקרא 'זי"ן', זנב ה"דג" פורש כדלת ועל כן נקרא דל"ת וכו').

העקרון האקרופוני אומץ על ידי שפות נוספות (יוונית, לטינית ועוד), ובאלפבית העברי המודרני ניתן עדיין לזהות המשך התפתחותי ברור ממנו (שמות האותיות מרמזות על פענוח המקור). עם זאת, בתקופת בית שני זנחנו בהדרגה את האלפבית העברי העתיק (תחילה הוא עוד שימש לכתיבת שמות קדושים והטבעת מטבעות) ואימצנו את האלפבית הארמי שהוא מקור האלפבית העברי המודרני.

מאפיינים בולטים

האלפבית העברי כולל כמה מאפיינים בולטים המייחדים אותו מהשפות האחרות:

אותיות עיצוריות

האלפבית העברי הינו עיצורי, כאשר כל אות בו מייצגת עיצור (לעתים יותר מאחד), והאותיות מתחלקות לחמישה מוצאי־פה עיקריים: עיצורים הנחתכים בשפתיים (ב', ו', מ', פ'), עיצורים הנחתכים בשיניים (ז', ס', שׁ', שׂ', צ'), עיצורים הנחתכים בחיך הקדמי ובלשון (ד', ט', ל', נ', ת', ר'), עיצורים הנחתכים בחיך האחורי (ג', י', כ', ק') ועיצורים הנחתכים בסדק הקול ובלוע (א', ה', ח', ע').

ייצוג תנועות

כמה אותיות באלפבית העברי עשויות לייצג גם תנועות (אימות קריאה), כאשר ייצוג שלם וחד־משמעי של התנועות והעיצורים מתאפשר רק בעזרת אוסף סימנים דיאקריטיים המתווספים לאותיות (ניקוד). זאת להבדיל מהכתב הלטיני למשל, שהוא כתב עיצורי בעל חמש אותיות תנועה (בשל חסרון זה של האלפבית העברי היו ניסיונות להחליפו בכתב לטיני בסוף המאה ה־19).

אותיות סופיות

בנוסף ל־22 אותיות הכתב, האלפבית העברי כולל חמש אותיות המופיעות בצורה המיוחדת להן בסופי מילים בלבד (כ', מ', נ', פ' ו־צ'). עד תקופת בית שני לערך, האותיות האלה הופיעו בצורתן הסופית גם באמצע מילה, אך עם הזמן, ככל שהכתיבה הפכה לזורמת יותר, הקו האחרון של האות החל להימשך יותר ויותר אל האות הבאה, דבר שגרם לכיפופן של האותיות הארוכות (ך', ן', ף', ץ') ולפתיחתה של האות ם'. מאז נשארו האותיות המקוריות רק בסופי מילים.

ייצוגים אורתוגרפיים

האותיות באלפבית העברי מתחלקות לשני סוגי יצוגים אורתוגרפיים: אותיות המשתמעות לשתי פנים (ב', ו', כ', פ' ו-ש' כאשר הן דגושות וכאשר אינן דגושות), והרחבת הייצוג האורתוגרפי (האותיות ג', ז', צ' ות' כאשר הן עם גרש מעל וכאשר אינן עם גרש).

כיוון הכתיבה

על פי ממצאים שונים כיוון הכתיבה של האלפבית העברי היה בעבר משמאל לימין, ולאחר מכן בשיטת הבוסטרופידון/כחריש־השור (שורה מימין לשמאל, שורה משמאל לימן וכן הלאה). הסברה הרווחת היא כי הנטייה לכתוב מימין לשמאל התקבלה בשל המאמץ הפיזי שהיה כרוך באותם ימים ליצירת טקסטים (הטקסטים נחרטו באמצעות פטיש ואיזמל). בשל העובדה שרוב האנשים ימניים היה נוח יותר לכתוב מימין לשמאל. עם התפתחות השימוש בדיו התפתחה העדפה לכתוב משמאל לימין על מנת להימנע ממריחת הצבע על גבי הקלף או הנייר (לכן רוב השפות המאוחרות יותר כמו יוונית ולטינית נכתבות בכיוון זה).

פונטים

הפונטים הם הצורות והסגנונות העיצוביים של האותיות. אמנות עיצוב הפונטים היא תחום שלם של התמחות. מעצבי הפונטים נקראים טיפוגרפים. לפונטים יש תפקיד חשוב בהתפתחות השפה העברית.

גימטריה

לאלפבית העברי נהוג להתאים לשימוש דתי, ערכי ועוד, כבר מימי התלמוד, ערך מספרי המותאם לסדר של האותיות באלפבית וקופץ ביחידות ספירה כל עשר אותיות (א'־י': 1־10, כ'־צ': 20־100, ק'־ת': 200־400).

שירים

לצורכי לימוד האלפבית העברי הולחנו עבורו כמה שירים (המפורסם שבהם הוא אלף־בית של נעמי שמר). בקרב עדות המזרח יש עבורו אף פיוט.