האם AI תשנה את הדרך שבה אנחנו מעצבים ומשתמשים בפונטים בעברית? עולם העיצוב הגרפי כבר מרגיש את הגלים – כלים כמו ChatGPT, Midjourney ו־Runway חודרים לסטודיו, ובתחום הטיפוגרפיה צצות שאלות על תפקידו של המעצב בעידן של פונטים חכמים ודינמיים.
אפשר לדמיין גרסה עברית של פרנק־ריהל שתהפוך לחדה ומודגשת בשעות הבוקר כדי למשוך תשומת לב, או ״נרקיסים״ דינמי שיתרכך בערב לקריאה רגועה יותר. פונט וריאבילי כמו דוד וריאבל יכול להתאים את עצמו לתוכן כתבה באתר חדשות, וגופן עברי חדש יכול לשנות קונטרסט ופרופורציות לפי הטון של הדובר בפודקאסט. הדסה קלאסית יכולה להתעדכן לפי אופי האירוע, ופונט אורון מודרני יכול להחליף רוחב בהתאם למכשיר או למסגרת העיצובית.
לצד הפוטנציאל, יש גם ספקות. חלק מהמעצבים משווים את ההתלהבות סביב AI לבועת הדוט־קום – השקעה מאסיבית בטכנולוגיה לפני שיש לה שימוש ברור ומוכח. החשש המרכזי: שהמרוץ לאוטומציה ידחוק את התהליך היצירתי, שמבוסס על מחשבה, חקירה ולעיתים גם סיכון. הקסם של פונטים נובע מהיד האנושית שמאחוריהם – לא מאלגוריתם שמייצר אותם בלחיצת כפתור.
ובכל זאת, אפילו הספקנים מודים של־AI יש פוטנציאל לפתור את המשימות הטכניות המייגעות של עיצוב פונטים: יצירת טבלאות קרנינג, כתיבת פקודות OpenType או איתור באגים בקבצים. כבר היום כלים כמו WhatTheFont מזהים פונטים עבריים מתוך תמונה, וזו רק דוגמה ראשונית לשילוב טכנולוגיה בעבודה הטיפוגרפית.
בינתיים, מודל הרישוי של פונטים לא צפוי להשתנות דרמטית – פונטים, כולל כאלה עם רכיבי AI, ימשיכו להימכר או להיכלל במנויים בספריות קיימות. מה שכן ברור הוא שההגדרה של "פונט" ושל "טיפוגרפיה" עצמה ממשיכה להשתנות. מה שהיה נכון ב־1960 או 2000 לא בהכרח יתאים לעשור הבא. השאלה היא לא אם הבינה המלאכותית תיכנס לעולם הפונטים – אלא איך, מתי, ובאיזה אופן היא תשפיע על הדרך שבה אנחנו כותבים, קוראים וחווים את השפה העברית.