תולדות הדפוס בחיפה

מאת אור בורנשטיין

לפני שניגש לנושא שלשמו התכנסנו, במהלך היסטוריית הדפוס החיפאי מצאתי כמה מושגים אוניברסליים שמצאתי לנכון להגדיר, בעיקר בשביל עצמי, אבל ראו בהם כעזרים להמשך הקריאה.

צינקוגרפיה היא מלאכת דפוס שבה משתמשים להכנת גלופות להדפסה בשיטת בלט. השיטה מיועדת לציורים ולתמונות שאין אפשרות להדפיסם ללא גלופות. מקור המילה מיוונית: צינק משמעותה אבץ והפעולה מתרחשת באמצעות צריבה של פילם. לוחות האבץ (הפלטות), חומר הגלם, הם בעובי של 1.7 מ"מ, באורך מטר אחד וברוחב 50 ס"מ. מהפלטות היו מכינים את הגלופות בגודל הנדרש. לאחר מכן היו מדביקים את הגלופות על לוחות עץ בעובי של 2 ס"מ, כדי לקבל גובה אחיד עם אותיות הדפוס שהוכנו באמצעות הסַדָר. בשלב הראשון של הכנת הגלופות היו מצלמים על זכוכית ובהמשך עברו להשתמש בפילם. את האבץ מצפים בחומר רגיש לאור ועמיד לחומצה, לאחר חימום בחום גבוה. החומצה צורבת את המקומות החשופים, שאין עליהם חומר הגנה בפני החומצה. כך נוצרת הגלופה. בדרך הזו מעתיקים בצינקוגרפיה גם אותיות מיוחדות לחוברות מעוצבות.

ליתוגרפיה היא אומנות דפוס המבססת את העיקרון הכימי לפיו שמן ומים לא יכולים להתערבב. האמן מצייר בצבע שמן (צבע דפוס) על אבן גיר מלוטשת, שביכולתה לספוג מים. לאחר מכן מתיז האמן מים על האבן והיכן שיש ציור בצבע השמן המים לא נספגים ואילו בחלק שאינו צבוע – המים נספגים. האמן מניח את הנייר על גבי האבן ולוחץ אותה, וכך עובר הצבע אל הנייר ומשאיר את צורת הציור המקורי.

דפוס אופסט מבוסס על אומנות הליתוגרפיה. במערכת הדפוס קיימות שתי מערכות גלילים: האחת מעבירה מים והשנייה מעבירה צבע על גבי לוח העשוי מאלומיניום או מאבץ. על גבי הלוח מצוירים או מצולמים האובייקטים המיועדים להדפסה. כאשר הלוח מסתובב בתוך המכונה, הוא מקבל לסירוגין מים וצבע (מבוסס על אותו העיקרון של הליתוגרפיה). גלילי המים מרטיבים את המקומות בלוח שבהם לא מיועדת להיות תמונה, ואילו גלילי הצבע מעבירים את מטען הצבע שעליהם, באזורים היבשים. באופן סיבובי, מועברת התמונה עמוסת הצבע אל גליל מכוסה בשמיכת גומי שמפעיל לחץ ממטען הצבע אל הנייר. שכבות הצבע נמרחות בעובי של מיקרונים והמים אינם ניגרים מהנייר.

פוטוליטוגורפיה שיטת הדפסה שבה אובייקט הצילום מופרד באופן אופטי לארבעת צבעי היסוד של תהליך הפרוצס. לאחר מכן, כאשר מדפיסים את כל ארבעת הלוחות זה אחר זה על גבי אותו הנייר, ההדפסה שמתקבלת נראית בצבעיה כפי שהתמונה המקורית נראית.

הדפסת "סטקאטו" היא הדפסה בשיטת רזולוציה בצילום ישיר – ללא רשת. דפוס רחש החיפאי היה הראשון בארץ שהחל להדפיס בשיטה זו.

היסטוריה

בשלהי תקופת האימפריה העות'מאנית, העיר חיפה החלה להתפתח רבות. את אחת מנקודות הציון הקשורות להתפתחות העיר חיפה ניתן לייחס להתיישבות הטמפלרים בשנת 1869. גורם נוסף וחשוב לא פחות שתרם להתפתחות העיר הוא הכרזתו של הסולטאן הטורקי עבד אל-חמיד השני אודות הקמת מסילת רכבת הברזל החיג'אזית. מושב הנהלת הרכבת נקבע גם הוא בעיר חיפה יחד עם בתי המלאכה של הרכבת. ההתפתחות הכלכלית והמסחרית של חיפה חייבה גם את הקמתם של בתי דפוס בעיר, על מנת שאלו יספקו את הצרכים והשירותים של כל המשרדים ומפעלי התעשייה שקמו בעיר.

הדעות חלוקות בנוגע למועד הקמתו של בית הדפוס הראשון בחיפה. במחקרו "אנטומיה של שביתת רוזנפלד, 1923, חיפה" מציין ד"ר דוד דה-פריס, שדפוס רוזנפלד הוא הראשון שנוסד בעיר על ידי חיים רוזנפלד בשנת 1903. דפוס רוזנפלד מוכר כיום כדפוס "אבי משה ברגמן" וממוקם עדיין בחיפה. אולם לפי נתונים של לשכת המסחר "דפוס סוכובולסקי" הוא הראשון שמתועד בשנת 1913. בית הדפס הערבי הראשון בחיפה נקרא "מטבעה אלוטניה" (בתירגום לעברית: הדפוס הלאומי). הוא הוקם בשנת 1908 על ידי באסילא אלגדע, בן למשפחה ערבית נוצרית. לפני שאנו מעמיקים את הדיבור בהיסטוריה של הדפוס החיפאי, עלינו לייחס חשיבות לכוחה של תנועת הפועלים הארץ-ישראלית ובפרט בעיר חיפה. חיפה, שנהנתה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת מההתפתחות התעשייתית הענפה, יצרה קרקע נוחה להתפתחותן של תנועות וגופים ממסדיים שנועדו לאגד וליצור יחדיו כוח הסתדרותי. זאת לאור העובדה שמאז ועד היום קיימת בחיפה אוכלוסייה מעורבת שמרוחקת מאזור קבלת ההחלטות במרכז הארץ. אגודת פועלי הדפוס החיפאי נוסדה בשנת 1920. באותה העת עבדו בבתי הדפוס בממוצע כארבעה פועלים בנוסף לבעלים. בשנת 1921 היו בחיפה כבר ארבעה בתי דפוס. אגודת פועלי הדפוס בחיפה הייתה למודת מאבקים עד שהצליחה לספק לפועלי הדפוס תנאי שכר ותנאים סוציאליים הוגנים. בזמן מלחמת העולם השנייה, ענף הדפוס החיפאי סבל מקשיים רבים, הקשורים ברובם באספקת הנייר לבתי הדפוס בחיפה. ארץ ישראל התנתקה מהעורף הכלכלי שלה שממנו נשלחו חומרי הגלם בתחום הנייר, מה שהוביל להקצבה של חומרי הגלם ולאחר מכן לחלוקה שלהם במשורה.

דפוס סוכובולסקי

משה סוכובולסקי, מייסד בית הדפוס, התגורר ברוסיה והשתייך ל"תנועת פועלי ציון". הוא הקים בית דפוס חשאי לצורכי הארגון. בשנת 1912 עלתה המשפחה ארצה והשתקעה בחיפה. כשנה לאחר מכן פתח משה את בית הדפוס שלו ברחוב עזה בחיפה. בהמשך נוהל בית הדפוס בידי הילדים של משה. בשביתה הכללית של פועלי הדפוס שהתקיימה בשנת 1929 היה משה בעל בית הדפוס היחיד שבו לא שבתו והיה לאחד מהמייסדים של ארגון בעלי המלאכה בחיפה ומן היוזמים והעושים להקמת הבנק לבעלי המלאכה בעיר. בשנות החמישים התמנה לתפקיד יו"ר ארגון הדפוס בחיפה. בבית הדפוס היו מכונות לדפוס בלט – "טיגל", היידלברג שמינית גיליון, מכונת דפוס איטלקית חצי גיליון, מכונה לפרופורציה (חירור), גיליוטינה, מכונת סידור מונוטייפ – מן הראשונות בחיפה ועוד. לאחר למעלה משבעים שנות פעילות, בשנת 1985, נסגר בית הדפוס בעקבות קשיים כלכליים.

בית המלאכה חרט

בשנת 1921, ייסד חיים רנז'ונסקי את צינקוגרפיה "חרט" בחיפה. היה זה בית מלאכה לחריטת יד. הרכבת המנדטורית נמנתה עם לקוחותיו הראשונים. בנוסף יצר חיים חותמות עבור נכבדי המנדט כמו הנציב העליון, מושלי המחוזות ומפקדי הצבא והמשטרה. באותם ימים לא השתמשו בטכניקת הצילום, וחיים חרט בעצמו את החותמות באמצעות מכשיר עשוי פלדה קשה. מכשיר הפלדה, באורך 9-8 ס"מ, היה חד ונקרא "שטיכלה". בית הדפוס נסגר בשנת 2000.

דפוס קואופרטיבי בחיפה – דפוס "אות"

ההצעה להקים דפוס קואופרטיבי בחיפה עלתה על סדר היום הציבורי כבר בשנת 1923 ובשנת 1926, אולם ניסיונות אלו נדחו בשל קשיים להשגת תקציב ובשל חוסר היכולת להסביר את נחיצותו של בית דפוס נוסף בעיר חיפה. דפוס "אות" היה הדפוס הקואופרטיבי הראשון שהוקם בחיפה, בשנת 1936. הרעיון התחיל בתנועות הפוליטיות אשר ביקשו להקים לעצמן בתי דפוס שדרכם יהיה נוח להפיץ את המסרים והרעיונות של התנועה. בית הדפוס הוקם על ידי קבוצה של חברים שהגיעו ממקומות שונים בארץ. הגרעין הראשון הורכב מעובדי דפוס שעברו מתל אביב לחיפה ומכמה אנשי מקצוע חיפאים. בית הדפוס החל לפעול בציוד דל ובתנאים לא הולמים. בנוסף, אחד ההישגים של בית הדפוס בעידודה של מועצת פועלי חיפה, היה הוצאה לאור של עיתון יומי – "הכרמל", כשנתיים לאחר שהוקם בית הדפוס.

בבית הדפוס "אות" היה גם סליק של ההגנה, שבו הוחבא נשק, וכמו כן הודפסו בו גם בולים, שהודבקו על כרטיסי מסע מזויפים ונופקו ליהודים שנדדו באירופה בתום מלחמת העולם השנייה בדרכם לארץ ישראל. דפוס "אות" נחשב למוביל בענף הדפוס בחיפה ובנוסף לשימושי תנועת ההגנה, הודפסו בו גם חומרים של תנועת ההסתדרות ושל תנועת מפא"י. בית הדפוס אינו קיים עוד. הוא נרכש על ידי "דפוס הנמל". בית הדפוס היה כור היתוך לדורות של דפסים, סדרים וכורכים ועזר להתמקצעותם של דורות רבים שבאו לאחר מכן.

ג'י ליתוגרפיה

יחד עם התפתחות הצילום, הליתוגרפיה החלה בארץ בשנות ה-40, כאשר הוקמה יחידה להדפסת מפות על ידי הצבא הבריטי. יעקב ג'י רנד, הגדיר עצמו כפוטוליתוגרף, מקצוע אשר אינו קיים עוד. ראשון בתי הדפוס שהחלו לספק לג'י עבודה היה בית הדפוס "אות". בתי הדפוס לא הכינו את הלוחות בעצמם משום שהייתה זו עבודה מסובכת. הלוחות עברו שיוף במפעל בחוץ לארץ עד לכדי הגעה לגרעיניות המתאימה. כל מכון ליתוגרפיה הכין את תמיסותיו הכימיות בעצמו. אחת הבעיות בשיטה הייתה שאין אפשרות לצלם אלא בצבע אחד בלבד, מה שהשפיע על צפיפות נקודות הצבע בצילום והחדות של הצילום. בשיאו מנה המכון 4 עובדים נוספים וככל שהשתכללה הדפסת האופסט, הצליח המכון לתת מענה הולם לביקוש שהלך וגבר.

ספקי הנייר הראשונים בחיפה – דוב ברזילי

דוב ברזילי היה מסוחרי הנייר הראשונים בחיפה. בשנת 1932, פתח דוב בית מסחר סיטונאי לנייר בעיר התחתית ובהמשך סיפק מלבד נייר גם ציוד דפוס. במשך השנים גדל מספר סוחרי הנייר בחיפה ודוב ברזילי הקים את "ארגון סוחרי הנייר".