זה סיפור קורע לב ומלא רחמים, על סימן אחד במקלדת שמורכב כולו מקווים ישרים, סיפור על אומץ ודבקות במטרה, שהביאו את הגיבור שלנו להיות לחיץ הממלכה.
בין הרים וגבעות, עמקים, נופים, פי סים, ומאקבוקים, הגיחה לעולם מקלדת עם תווים, וביניהם הגיבור שלנו, שזהותו טרם ידועה, אבל הישארו עימנו וחכו להפתעה.
הוא יושב לו שם, ממוקם בצד שמאל, כמעט בתחילת השורה, ככה יצא, הוא לא שאל שאלות, כי הוא כזה תמים, לא מפריע, מתעסק בשלו, בין ה-2 ל-4, קרוב ל-ק׳ ובמרחק זמין מה-esc.
הכרנו לפני שנים, הוא היה עדיין אלמוני, ואני הייתי ילדה. לא נתתי לו כל כך הרבה חשיבות בחיים שלי, לא עשיתי ממנו איזשהו עניין גדול ומפוצץ, הנחתי שהוא שם כי לתוך העולם הזה הוא נולד, בלי לדעת מה המשמעות, והאם סבבה לו שם בצד. גם אני לא שאלתי יותר מדי שאלות, הנחתי לדברים פשוט להיות.
בתחילת הקשר בקושי החלפנו מילה, הוא שתק רוב הזמן, ואני העדפתי לשחק עם אחרים, יותר מושכים, יותר זמינים, יותר מוכרים, בדיעבד כשאני חוזרת אחורה במחשבות, טעיתי כשהתייחסתי אליו ככה, אבל לפעמים אנחנו עושים טעויות בחיים שאנחנו לא מודעים אליהן באותו הרגע, ורק במבט לאחור, אחרי תקופה מסויימת אנחנו מסוגלים לחזור לרגעים האלה ולצלול לתוכם פנימה ולחפור בכל מה שקרה.
וזה מה שהיה. אבל לא נשב עכשיו ונבכה על העבר, בואו, אנחנו מדברים על מקש במקלדת כן.
האמת, הוא לא אשם.
הוא לא אשם שזה התפקיד שנבחר עבורו, לקח לו הרבה זמן להודות בזה, אחרי שנים של טיפול וחפירה אחורה, לילדות, למשפחה, לחרם שהוא עבר בתור ילד, תשמעו זה לא קל להיות זה שאחראי על הכרזת המספרים כל פעם, תצחקו, אבל התפקיד הזה מגיע עם המון אחריות. זה גם לא קל לחיות לצד אחים ובני משפחה כשאתה עשוי קווים ישרים והם מעוגלים, מפותלים, כוכבים, דולרים ועוד שמות מפוצצים אחרים.
זה מצחיק, כי היו לנו המון שיחות על זה שהוא מרגיש שזה באמת לא הייעוד שלו בחיים, ושהוא יודע שהוא מוכשר ושהוא מאמין שיום אחד יגלו אותו והוא יפרוץ בענק לקדמת הבמה הטכנולוגית, ויביא שינוי מסעיר בחיים של כולנו. אני הייתי יושבת ומקשיבה לו, מהנהנת עם הראש בהסכמה וברחמים, ובלב חושבת לעצמי- איזה מסכן, ואיזה עצוב זה לחיות ככה, באילוז׳ כזה על החיים.
החיים שלו לא היו פשוטים באותה תקופה, כינויים שקראו לו נדבקו אליו והשאירו חותם בלב ובנפש, שמות כמו- ״גדר״, ״צלב כפול״, ״שער קטן״, ״גריל״, והקשה מכולם- ״דיאז״.
הקשר בינינו נמשך שנים ארוכות, אולי מתוך רחמים, אולי מתוך אמונה אמיתית שבאמת יש בו משהו שרק מחכה שיצודו ויגלו לעולם, ובאמת אחרי שנים ארוכות של ציפייה ולמידה, שנים של סבלנות, נכונות, דבקות במטרה, שנים של הליכה בצל אחיו הגדולים, הוא הגיע לאותו רגע מיוחל.
אני חושבת שהוא בעצמו לא האמין שזה קורה לו ככה, השינוי העצום הזה, ההכרה הזאת.
הייתי לידו כשהוא קיבל את הבשורה, לקח לו קצת זמן לעכל את זה ולהפנים אבל ברגע שהתאפס על עצמו הוא יצא לעולם ובגדול וכיום אתם מכירים אותו בשם הבמה שלו- ״האשטאג״.
אני מודה שאני מעריצה גדולה שלו, ושהוא אחד החברים הכי טובים שלי בחיים שבעולם הוירטואלי ותאכלס גם בחיים עצמם, ומרוב אהבה אפילו עשיתי קעקוע קטן שלו, שיידע כמה הוא משמעותי לי בחיים.
בסופו של דבר הוא אחראי לשינויים מאוד גדולים שקרו בשנים האחרונות בעולם המדיות החברתיות והתוכן, לשפה חדשה שהתפתחה מול עינינו והשאירה אותנו עם מילים, מושגים והגדרות חדשות.
ההאשטאג מקצר לנו זמן בחיים, מתמצת משפטים ארוכים לכדי כמה מילים בודדות, שפוגעות בול בנקודה, מאפשר לנו להגיע לתחומי העניין שלנו בחיים, מאגד עבורנו קבוצות ותכנים הקשורים אחד לשני. וואלה, הוא עובד קשה בשביל שלנו יהיו חיים קלים יותר. מגיע לו שנראה לו כמה הוא חשוב לנו.
אז תכלס, עם כל העבר הקשה והמתסכל שהיה לו, השנים שעבר כדמות אנונימית בתוך ים של לחצנים, כפתורים וסימנים בעלי שם עולמי ומסחרי, אפשר לתת את הכבוד הראוי לו.
#לא_על_המספר_לבדו
#סיפורה_של_סולמית_אנונימית