אות היא יצור דו־ממדי, או לפחות כך זה נראה. הרי כך היא שימושית יותר, אפשר בקלות לקרוא אותה ואין שום צורך לראות את צידיה או אחוריה. זה אפילו עלול לבלבל ולהפוך אותה ללא קריאה ועמוסה באינפורמציה. תארו לעצמכם טקסט בספר בפונט שכולו תלת־ממדי, מסתובב על צירו איך שבא לו. לא, זה לא שימושי.
אבל מצד שני זה מסקרן. איך האות א׳ נראית מצד שמאל? או ימין? או בסיבוב של 30 מעלות? מאחורה? למטה, למעלה? מה קורה לאות כשיש לה טקסטורה ואפשר לגעת בה ולהרגיש אותה? כשהיא מתמלאת באוויר? או באדמה? איך היא תצמח, או תתקפל? מה קורה כשאותיות מקבלות נפח כוריאוגרפי בחלל, ולא עוד יושבות בשורה יבשה? אות מקבלת חיים משלה? חופשית?
תחת ידו או ידה של מעצב/ת מנוסה ומתנסה – לאותיות יש סיכוי לקבל חיים בתלת־ממד ויש לנו יכולת לגלות עוד נדבך טיפוגרפי, עוד ממדים של אותיות.
