קטגוריות
היסטוריה טיפוגרפיה פונטים

ההיסטוריה של הטיפוגרפיה – מגוטנברג ועד ימינו

טכנולוגיות ייצור הפונטים ותהליך סידור האותיות לטקסטים שלמים הינו חלק חשוב ואינטגרלי בהתפתחות עולם הטיפוגרפיה. טווח האפשרויות שעמד בעבר בפני מעצב שהכין אות עופרת היה שונה במידה ניכרת מטווח האפשרויות שעומד בפני מעצב שמכין אות לפונט דיגיטלי כיום. כיצד היה נראה העולם הטיפוגרפי בעבר, מה השתנה מאז וכיצד זה משפיע על הפונטים כיום? חכמים אומרים ש"כדי לדעת לאן אתה הולך, עליך לדעת כמו מאיפה באת". אספנו עבורכם כמה פיסות מידע מרתקות על אודות הפונטים משיטת הדפוס של גוטנברג ועד היום.

לפני פיתוח הדפוס, הדרך המעשית היחידה לשכפל טקסטים היתה העתקתם ביד. בסביבות אמצע המאה ה־15 המציא צרף פמיניסטי* מגרמניה בשם יוהן גוטנברג שיטת דפוס חדשה שתוך שנים מעטות הפכה לנפוצה בכל אירופה. שיטת הדפוס של גוטנברג הייתה מבוססת על שלושה מרכיבים עיקריים: שיטה יעילה ליציקת כמות גדולה של אותיות בודדות מסגסוגת עופרת, שיטה לסידור אותיות העופרת לכלל דפים שלמים של הטקסט, ושיטת דפוס שאיפשרה לשכפל את גלופות המתכת שנוצרו מסידור האותיות על דפי נייר. תהליך הדפוס של גוטנברג היה כה מהפכני ומוצלח לאותה תקופה עד שהוא נשמר בצורתו המקורית וללא שינויים מהותיים במשך כ־400 שנה**. השינויים בתהליך הדפוס שהביאו לכדי מה שאנחנו מכירים כיום, החלו להתרחש למעשה רק במאה ה־19.

שיטת הדפוס של גוטנברג

החלק החדשני והמורכב ביותר בדפוס של גוטנברג היה שיטת יציקת האותיות. החלק הזה כלל תהליך שבו את צורת האות היו חורטים על קצהו של מוט מפלדה רכה שלאחר מכן היה עובר קישוח וכשהאות הייתה חקוקה בקצהו של המוט היו מטביעים אותה בעזרת הרושמת בגוש נחושת, או מתכת רכה אחרת הרכה יותר מהפלדה המקושחת. בשלב הבא היו חותכים את גוש הנחושת כך שהתקבל מלבן נחושת (אמהה) בו היו מטביעים את האות. אמהה כזו ניתן היה להכניס לתוך תבנית מתפרקת, רב פעמית שהיו סוגרים ויוצקים לתוכה עופרת נוזלית. העופרת הייתה ניתכת בטמפרטורה נמוכה יחסית, ולכן מצד אחד הייתה מתאימה ליציקה, ומאידך הייתה קשה מספיק על מנת לשמור על צורתה תחת הלחץ של מכבש הדפוס. בשיטה זו, בעוד שהגובה של כל האמהות של אות דפוס בגודל מסוים היה זהה, על מנת שניתן יהיה לסדר מהן שורות אותיות זו מעל זו, הרוחב של כל אות יכול היה להיות שונה. אחרי שהאות הייתה מתקררת ומתקשה, היו פותחים את התבנית, מאפשרים לה ליפול החוצה ויוצקים אות נוספת, וכך הלאה. לאחר שהיו יוצקים מספר גדול של אותיות, ניתן היה לסדר מהן דפים. הסַדָר היה מכניס אותיות בודדות בזו אחר זו למקל שחרוץ בו חריץ שרוחבו כגובה האותיות ורק לאחר שסודרה שורה שלמה של אותיות, הסדר היה מעביר אותה ממקל הסידור למסגרת של הדף.

סדר היד

על מנת להקל על תהליך הסידור, האותיות היו שמורות בתיבות מיוחדות, מחולקות למדורים שבכל אחד מהם עותקים של אות אחרת ועל מנת להקל על הסדר עצמו, מיקום המדור של אות מסוימת היה קבוע בכל התיבות הללו. גופנים של אותיות לטיניות היו מאוחסנים בדרך כלל בשתי תיבות, עליונה, שהכילה אותיות רבתיות (capitals) ותחתונה, שהכילה אותיות קטנות, ומכאן בעצם מגיעים הכינויים upper case ו-lower case לאותיות הרבתיות והקטנות. רק לאחר שהדף המסודר הודפס במספר העותקים הרצוי, ניתן היה לפרק אותו ולהחזיר את האותיות לתיבות. תהליך סדר זה נקרא סדר־יד.

דפוס הבלט

תבנית של דף שלם או של שני דפים המסודרים באופן כזה הייתה למעשה גלופה של הדף, גלופה שמורכבת ממספר גדול של גלופות קטנטנות שכל אחת מהן מייצגת אות אחרת. את התבניות היו מכניסים למכבש דפוס מעץ, מורחים את תבנית הדף בדיו, מניחים דף נייר על התבנית, ומפעילים לחץ בעזרת סיבוב בורג. הלחץ היה מעביר את הדיו לנייר. כך היה ניתן לחזור על התהליך להדפסת עותק נוסף של הדף. תהליך כזה, של הדפסה בעזרת גלופה, נקרא דפוס בֶלֶט. דפוס הבלט הידני לא שחק את האותיות במהירות אבל התפשטות הדיו ריככה מעט את צורתן.

הדפסה בעיצוב כתב יד

אותיות הדפוס הראשונות ניסו לחקות בצורתן אותיות של כתבי יד. המגמה הזו נבעה מההיכרות של ציבור הקוראים וחורטי האותיות עם האותיות הללו, ואולי גם מתוך רצון לשוות לדברי הדפוס צורה של כתבי יד. גוטנברג והמדפיסים שקמו אחריו בגרמניה חיקו כבר אותיות גותיות, כאשר צורת האות הלטינית היתה בשימוש כמעט בלעדי בגרמניה עד שנות השלושים של המאה העשרים, אך לא היתה בשימוש נרחב כמעט בשום מקום אחר. אותיות הדפוס הלטיניות בצורה שאנו מכירים כיום, התפתחה בעיקר באיטליה במהלך המאה ה־15, כאשר אותיות הרבתי הן העתקים נאמנים למדי לאותיות חקוקות באבן מהתקופה הרומית; האותיות הקטנות מבוססות על אותיות כתב יד קרולינגיות, והאותיות הנטויות מבוססות על אותיות כתב יד איטלקיות (ולכן נקראות italics). צורת האותיות הזו התפשטה במהירות בכל מערב אירופה, פרט לארצות הגרמניות (גרמניה, אוסטריה, פרוסיה וכו').

האותיות המודרניות

לתהליך יציקת האותיות הייתה השפעה גדולה על התפתחות צורת האות המודרנית. השוני שבין הכתיבה ביד ובין הדפוס, והרצון להשיג מראה דף דינמי עם אותיות משוכפלות, הביאו בהדרגה לעיצוב האותיות בעלות הקוטרסט הגבוה הקיימות היום.

תהליך החריטה בפלדה היה שונה לגמרי מכתיבת אות בקולמוס ודיו. אחד ההבדלים העיקריים בין חריטה בפלדה ובין כתיבה בקולמוס הוא שבפלדה ניתן לחרוט קווים דקים ועדינים מאוד, בעוד שבקולמוס ודיו נוזלי היה קשה לעשות זאת. עם הזמן חורטי האותיות נעשו יותר ויותר מודעים לעניין והעיזו לנצל אותו יותר לטובתם, דבר הגרם לשינוי הדרגתי בצורת האותיות, שינוי שהגיע לשיאו בסוף המאה ה־18 עם הופעת האותיות המכונות “האותיות המודרניות” (האותיות מזוהות בעיקר עם המדפיס ומעצב האותיות האיטלקי Bodoni, אבל גם עם הצרפתים Didot ו-Fournier). האותיות המודרניות משלבות בתוכן קווים עבים עם קווים דקים מאוד ואין בהן שום זכר לזווית הנטייה של הקולמוס. כאשר כל האותיות היו מיוצגות בתוך מלבנים בגבהים זהים, האותיות עצמן נראו זהות, דבר השונה באופן מהותי ממראה כתב יד. חלק מהשינויים שהיו כלולים בכתב יד היו מכוונים על מנת שלא ליצור רווח אופטי גדול מדי בין התווים והאותיות השונות, או על מנת להשיג אורך שורה קבוע, וחלק נבע פשוט מחוסר היכולת של הסופר לחזור בדיוק על אותה צורה פעמיים. השינויים המכוונים והבלתי מכוונים בצורת האותיות, גרמו מצד אחד לקשיים בזיהוי האותיות על ידי הקוראים, ומצד שני למראה דינמי ומעניין של הדף. באות דפוס יצוקה אין כמעט שינויים בין עותקים של אותה אות (פרט לשינויים קטנים כתוצאה מחוסר אחידות של הדיו והנייר ושל לחץ מכבש הדפוס), ולכן מעצב האותיות נדרש ליצור מנגנונים אחרים ליצירת טקסטורה מעניינת על הדף. אחד המנגנונים החשובים לכך היה המעבר ההדרגתי לאותיות מודרניות בעלות קונטרסט גבוהה בין קווים עבים ודקים. כשהאותיות היו נתונות במלבן קבוע, לא ניתן היה לקרב את אותן כפי שיכול היה לעשות זאת סופר אשר כתב את הטקסט בידו. ניתן היה להרחיק אותיות על ידי שימוש ברווחי עופרת דקים, אך ריווח כזה אינו מעשי בסידור טקסט ארוך, ועל מנת לחפות על כך, מעצבי אותיות דפוס נטו לעצב אותיות שסובלות פחות משוליים קבועים. למשל את האות ב', סופר יכול היה בדרך כלל לכתוב עם “זנב” ארוך למדי, מכיון שניתן לחפוף מעט בין הזנב לבין אותיות קודמות כמו ר', ד' או ו'. באות עופרת לעומת זאת, לא ניתן לחפוף ולכן מעצב היה צריך לקצר את הזנב על מנת שלא ליצור רווח גדול בין האות הקודמת לאות הבאה אחריה.

תפקידו של חרט האותיות 

לחרט האותיות היה לעיתים קרובות חלק חשוב בעיצובן, והוא התאים את העיצוב לגודל האות. תהליך יציקת האותיות על צורתן נובעת מהעובדה שצורתן נחרטה ישירות על מוט הפלדה ששימש להטבעת האמהה. האות נחרטה בידי אומן ישירות בגודלה הסופי, אשר היה בסביבות שני מילימטר. לא ניתן היה לצייר אות מוגדלת ולחרוט לפיה אות קטנה, ולכן מי שעיצב את האות היה במקרים רבים החרט, ולא מעצב אחר. כאשר היה צורך ליצור גופנים של טיפוס אות מסויים בכמה גדלים (למשל רגיל לטקסט וקטן להערות שוליים), כל גודל נחרט בנפרד, והאות א' של הגודל הקטן לעולם לא יצאה נאמנה למקור שלה בגדלי האחרים. עובדה זו, שנראית אולי כפגם בתהליך, היא למעשה מעלה, כיוון שכך התאפשר להתאים את טיפוס האות לגודלה.למשל, ניתן להצר אות גדולה לכותרות בלי לפגוע בקריאותה, ולאפשר לחרוט אותה עם קונטרסט גבוהה מאוד בין קווים עבים לדקים, על מנת לשוות לה מראה אלגנטי. מצד שני, אות לטקסט שוטף הייתה נחרטת רחבה יותר ובעלת קונטרסט נמוך יותר, על מנת לשוות לה מראה יציב יותר, להבטיח שתודפס כראוי, ולהשיג קריאות גבוהה. החרט יכול היה ליצור אותיות מותאמות לגודלן תוך כדי שמירה על אחידות העיצוב. תהליך החריטה הוא אולי ממושך ויקר, אבל מכל מוט פלדה ניתן היה להטביע אמהות רבות, מהן לצקת אותיות עופרת רבות, ומהן להדפיס טקסטים רבים, כך שעלות זו הייתה נספגת על ידי השימוש הרב והחוזר.

מלכודת הדיו

גם לתהליך הדפוס עצמו יש השפעה על צורת האות המתקבלת על הדף ועל עיצוב האות. עד המאה ה־19, תהליך הדפוס התבצע במכבש ידני ועל נייר ודיו גסים יחסית. העובדה שמכבש הדפוס היה ידני הובילה למהירות הדפסה נמוכה וללחץ נמוך על האותיות והנייר. מצד אחד הדבר גרם לכך שגם אותיות עדינות יחסית לא נשחקו מהלחץ והמהירות, וגם הקווים הדקים ביותר הספיקו להעביר דיו לנייר, אך מצד שני, הדיו והנייר גרמו להתפשטות גדולה יותר של הדיו על הנייר, והדבר גרם לעיבוי הקווים הדקים, לריכוך זוויות חדות, ולעיבוי האותיות עצמן. לאחר מכן הגיעו שיפורים בנייר ובדיו אשר הפחיתו את החשיבות של התפשטות הדיו, אולם גם כיום זהו גורם חשוב במצבים מסוימים, בייחוד בהדפסה מהירה של אותיות קטנות על נייר מאיכות נמוכה, כמו למשל בהדפסת עיתונים ומדריכי טלפונים. הבעיה העיקרית אינה רק שקווים מתעבים בהדפסה, אלא גם שדיו מצטבר לכתמים בנקודות חיבור של שני קווים. מעצבי אותיות מתגברים על בעיה זו על ידי שימוש ב”מלכודות דיו” (חלל לבן בנקודת החיבור של שני הקוים שמפחית את כמות הדיו באיזור ומשאיר את שטח החלל נקי). פתרון זה אומנם היה יעיל וחדשני, אך לא התאים לשימוש באותיות גדולות או בטכנולוגיות דפוס שאין בהן התפשטות דיו משמעותית, מכיון שאז המלכודות יישארו לבנות והאותיות יראו פגומות. מלכודות דיו הן אולי הדוגמה הבולטת ביותר להתאמת צורת האות לטכנולוגיות הדפוס השונות.

לסיכום ניתן לומר כי האבולוציה של פיתוח הדפוס הייתה ארוכה ומורכבת לאין שיעור ממה שהיא כיום, ובטח שהרבה מעבר למה שידוע לרוב המעצבים בשוק. אז בפעם הבאה שתתלונו על המורכבות ועל הקושי של פיתוח הפונט החדש שיצרתם, תחשבו מה היה צריך לעבור מי שעשה זאת בעבר 🙂

איור של גוטנברג במהלך עבודתו
איור של גוטנברג במהלך עבודתו
מכונת דפוס ידנית משנת 1858
מכונת דפוס ידנית משנת 1858.

*יוהאן גנספלייש, אך כיוון ששם אמו היה גוטנברג והיא הייתה השריד האחרון של משפחתה, אימץ יוהאן את שם משפחתה.

**אם כי צורת אותיות הדפוס הלטיניות השתנתה באופן מהותי במהלך ארבע מאות השנים הללו.