ליגטורה

את הליגטורה אתם וודאי מכירים רק או בעיקר מהשפות הזרות, וכמה חבל שכך, כיוון שהליגטורה מוסיפה אסתטיות למראה החזותי של הכתב והטיפוגרפיה, אך לא רק זאת אלא היא גם מקלה על הכתיבה עצמה ואם משתמשים בה נכון היא מקלה גם על הקריאה. הליגטורה נקראת בעברית משלב אותיות והיא למעשה באה לתאר סוג של טכניקה לכתיבה של שתי גרפמות שונות אשר נמצאות באופן סמוך זו לזו והחיבור שלהן לכדי סימן גרפי אחד. או במילים פשוטות יותר הליגטורה היא למעשה סוג של כתב מחובר. בנוסף הליגטורה מתרחשת למשל במצבים בהם שתי אותיות אשר בעלות סממנים דומים ביניהן נכתבות אחת ליד השנייה מתוך הרגל במילים רבות או במילה אחת נפוצה במיוחד. הליגטורה הינה דבר נפוץ מאוד בעיקר בשפות הלטיניות ובשפות הקיריליות אך בעברית הליגטורה נפוצה הרבה פחות ולמעשה מלבד כמה יוזמות אישיות של מספר טיפוגרפים יצירתיים אין לה גרסה רשמית של ממש, דבר זה למעשה נובע ממספר סיבות אשר בעיקרן צורת האותיות בשפה העברית ויתר מאפייני הכתב העברי והגופן העברי. יחד עם זאת, ניתן היה לראות בכתבי היד ובדפוסים המקראיים מימי הביניים כי האות אלף והאות למד היו מצורפות לעתים לכדי ליגטורה של האות אלף עם מקף אשר נראית כך: ﭏ. הדבר היה נפוץ במיוחד בכל הנוגע למילים: אל ואלוהים, אשר נבע כנראה בשל הרצון להימנע מכתיבת שם האלוהים אשר מנוגד לפי דיבר מעשרת הדיברות היהודיות אשר אוסר על נשיאת שם השם לשווא "לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא: כִּי לֹא יְנַקֶּה ה', אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא”. ליגטורה מהסוג הזה הייתה נפוצה במיוחד בעיקר בטקסטים אשר נכתבו בערבית היהודית (היהודית ששימשה את יהודי מדינות הערב), זאת משום שהמילה ״אל״ היא תחילית היידוע בערבית היהודית. יש לציין כי מנהג זה מקובל גם היום בקרב אנשי דת הדוקים במיוחד, אם כי לא באופן הגורף ולא באופן בו הדבר היה מקובל בימים ההם, אך עדיין ניתן לראות שימוש שכזה בליגטורה בקרב הקהילה הדתית היהודית. גם בשפת היידיש יש לכאורה רמזים לשימוש בליגטורה, בייחוד בכתיב התקני של השפה ובייחוד באותיות: וו, וי, יי, אך על אף שזה נראה דומה, אין מדובר בליגטורה עצמה, אלא באותיות אשר באופן טבעי ולא מכוון נכתבות באופן שכזה. הליגטורה היחידה בשפה העברית אשר ברורה בכוונתה ומשומשת גם היום הינה בעיקר לראשי התיבות של צמד המילים: שקל/ים חדש/ים אשר יוצרים יחד את הליגטורה ₪ אשר משמרת להבעת ש״ח. כאמור, הסיבות העיקריות בגללן הליגטורה אינה מקובלת באמת בשפה העברית, מלבד מספר הבלחות בעבר בקרב יראי השם ומספר הפקות כיום בקרב טיפוגרפים כישרוניים ואמיצים במיוחד, הן מאפייני הכתב העברי. בעוד שבשפה העברית יש נטייה לריבוע האות, בכתב הלטיני והקירילי האות יותר עגולה, ארוכה ונטוייה באופן הטבעי דבר אשר מאפשר את השימוש בליגטורה. על כן, על מנת ליצור פלטפורמה נוחה לעבוד עם חיבורים בין האותויות ליצירת הליגטורה בשפה העברית יש צורך בשימוש בכתב נטוי, אשר מרובה באלכסונים וחלקים דומים אשר יאפשרו את השילוב בין האותיות באופן ההומוגני ביותר והברור ביותר לשם קריאת טקסטים רצים בצורת הליגטורה. כאשר האופן הקל והזורם ביותר של יצירת הליגטורה בשפה העברית יתאפשר בעבודה בכתב יד אשר מטבעו פתוח יותר מאותיות הדפוס בעברית, זורם יותר, ומכך שגם נוח יותר לעבודה והתוצאה הסופית שלו נותרת אותנטית יותר ונאמה הן לכללי הטיפוגרפיה העברית והן למראה ולאסתטיות המקובלים בשימוש בליגטורה בשפות הלטיניות והקיריליות.