נרקיס הוא אחד הטיפוגרפיים העבריים החשובים והפוריים במאה ה־20. הוא נולד ברומניה ב-1921 ועלה לארץ ישראל ב-1944 והחל ללמוד ציור אצל יעקב שטיינהרדט ומרדכי ארדון בירושלים. לאחר מכן החל ללמוד גרפיקה בבצלאל, וברבות הימים היה למעצב הראשי ביחידה לעזרי אימון בצה”ל. בשנת 1955 נרקיס הקים סטודיו, ועסק בעיקר בהכנת כרזות ואילוסטרציות. סדרת בולים שעיצב זכתה בפרס שני בתחרות עיצוב לקראת יום העצמאות ה-11.
אותן שנים בישראל היו צנועות בכל הנוגע לאותיות, והיו רק ארבעה פונטים עבריים לדפוס: קורן, דוד, הדסה והצבי. עם זאת, לא הייתה קיימת משפחת פונטים המכילה את אותן אותיות, בסוגים שונים, לשימושים שונים.
ב־1958 נרקיס סיים לעצב את הפונט הראשון שלו, נרקיס בלוק, ותוך כמה שנים עיצב לפונט שישה משקלים נוספים. הדגש בפונט הוא על קריאות גבוהה, והוא בנוי על בסיס צורות גיאומטריות פשוטות: עיגול, ריבוע ומשולש. עקב קריאותו הגבוהה, הפונט הפך לפופולרי בטפסים ממשלתיים, והופיע גם בפרסומות, עלונים ומגזינים.
צבי נרקיס המשיך בפיתוח פונטים נוספים עבור צרכים שונים, כמו הצורך לשלב כמה פונטים באותו עמוד. כך פותחו נרקיס, שנקרא גם נרקיס לינוטייפ (על שם חברת לינוטייפ שרכשה את הפונט למכונות הדפוס שלה), נרקיסים, נרקיס חן, נרקיס חדש ונרקיס תם, שעל בסיסו עוצב הפונט אריאל, ללא ידיעת צבי נרקיס.
עבודתו של נרקיס הייתה נוכחת בכל מקום: פונטים, בולים, כרזות, מטבעות, שטרות וכו’. בסוף שנות ה־80, תוך כדי שיתוף פעולה עם נחום בן־צבי, בעל בית דפוס ירושלמי, ואנשים מתחום המיחשוב, פותחה תוכנה שהייתה מסוגלת לבצע ניקוד והטעמה באיכות טובה, וכך יצאו לאור הפרויקטים הגדולים תנ”ך כתר ירושלים ותנ”ך חורב.
במהלך חייו כיהן נרקיס כיו”ר אגודת המעצבים, ופעל רבות לשיפור היחסים בין האגודה לבין מעצבי בולי ישראל. הוא שימש כיועץ אקדמי בטכניון וכמרצה לעיצוב גרפי וטיפוגרפיה, ובנוסף היה חבר בוועדה המייעצת של בנק ישראל בנושא עיצוב שטרות ומטבעות. נרקיס זכה בפרס המצוינות של ארגון האיקוגרדה ב-1987, והוענק לו פרס יו”ר הכנסת ב-1989. בשנת 2006 הוענק לו פרס א.מ.ת (אמנות, מדע, תרבות). צבי נרקיס נפטר בשנת 2010 ונטמן בקיבוץ נחשון.
