העידן הכי משמעותי בעולם הטיפוגרפיה היה באמצע המאה שעברה כאשר השיטות הדיגיטליות החליפו את אלו המסורתיות והאנלוגיות והקלו על האדם במלאכתו. שחרור האדם מחובות עבודה טכניות בעיצוב הגפנים, הרחיב את פועלו האומנותי וקידם את מקצוע הדפוס למה שהוא היום, אומנות לכל דבר.
שנות ה־60: מכונות סדר דיגיטליות והפיקסלים
העידן הדיגיטלי בתחום הדפוס והאותיות החל באמצע שנות ה־60 של המאה שעברה וגרם למהפכה של ממש בכל שיטות העבודה הקלאסיות שהיו ידועות עד אז. מכונות סדר חדשות נכנסו לתחום והן החלו לייצג את תבנית האותיות כבר לא על ידי אותיות על פילם, אלא בזכרונות מחשב (במקום לחשוף בנגטיב אות שלמה על גבי פילם כבעבר, מכונות הסדר החדשות החלו לחשוף פיקסלים). מערכות מתקדמות יותר שהגיעו בהמשך שמרו על הייצוג המתימטי של קווי המתאר של האות, מה שאיפשר למעצב להגדיל או להקטין אותיות ביתר קלות (הפעם המחשב החליט איזה פיקסלים נמצאים בתוך קווי המתאר, במקום האדם). המכונה שחשפה את הפיקסלים בהתאם להוראות המחשב נקראת imagesetter, ותהליך ההמרה של תמונת הדף הנדרשת למטריצה גדולה של פיקסלים נקרא raster image processing או RIP. הדור הראשון של מכונות הסדר הדיגיטליות חשפו פיקסלים בעזרת שפופרת קתודית, דומה בעקרון פעולתה לשפופרת של מסך טלויזיה או מחשב, שבהן ניתן לשלוט על קרן אלקטרונים, אך הדור השני של המכונות הללו כבר השתמש בלייזר לצורך כך.
שנות ה־70: מדפסות לייזר והזרקת דיו
אל מכונות הסדר הדיגיטליות שחשפו פילם הצטרפו בהמשך טכנולוגיות דפוס דיגיטליות נוספות, שכולן היו מיועדות להפוך את המטריצה של הפיקסלים לדף מודפס. הטכנולוגיות המוכרות ביותר מאותה תקופה הן מדפסות הלייזר והזרקת הדיו. שני סוגי המדפסות הללו הומצאו בשנות ה־70 ונכנסו לשימוש נרחב יותר בשנות ה־80. שני הסוגים איפשרו להדפיס ישירות על הנייר, ללא צורך בנגטיב, לוח דפוס, או מכונת דפוס, ותוך איכות ההדפסה (הרזולוציה) העולה ברבות על זו של הפילם והאופסט. לשיטה זו היום גם חסרונות גדולים בהשוואה למכונות דפוס, השיטה הייתה איטית יותר ויקרה יותר, שני חסרונות אשר היו מורגשים בעיקר כאשר היה צורך לייצר מספר עותקים רב.
שנות ה־80: אדובי ופורמט הפוסטסקריפט
עד אמצע שנות ה־80, כל מערכת סדר דיגיטלית השתמשה בפורמט המיוחד לה לייצוג הגופנים, חלק מהמערכות ייצגו ישירות את הפיקסלים שצריך היה לחשוף בהן ייצוג האותיות היה קשור לרזולוציה של המערכת, ובאחרות הייצוג היה של קווי המתאר וללא תלות ברזולוציה. באמצע שנות ה־80 התחילה חברת אדובי (Adobe) לשווק את תוכנת ה־ RIP ומאז השאר הפך להיסטוריה. התוכנה קיבלה ייצוג של דפים בשפת מחשב מיוחדת לכך (פוסטסקריפט PostScript), ובנתה מכל דף מטריצת פיקסלים להדפסה על פילם או נייר. השפה, שהגדירה כיצד מייצגים דף, פורסמה ברבים ואיפשרה לפתח תוכנות סדר סטנדרטיות, שכולן ייצרו דפים מתוארים בפוסטסריפט. המוצרים הראשונים שהכילו תוכנת ה־RIP היו מדפסות הלייזר של חברת אפל ומכונות לייצור פילמים של חברת ליינוטייפ, אך תוך זמן לא רב עברה רוב תעשיית מדפסות הלייזר ומכונות הפילם לשפת הפוסטסקריפט, מה שאפשר לכל תוכנת הסדר לעבוד עם כל מדפסת או מערכת דפוס ובכך הנגיש את הההדפסה לקהל רחב יותר ומגוון יותר.
שנות ה־90: אפל ופורמט הטרוטייפ
בשנים הראשונות שמרה אדובי על הפורמט של גופני הפוסטקריפט בסוד, ובכך הפכה את עצמה למונופול של גופנים למערכות פוסטסריפט (אדובי פרסמה פורמט פומבי לסוג מסויים של גופנים, שהפיק תוצאות טובות במערכות דפוס אבל לא במדפסות לייזר, שהרזולוציה שלהן הייתה נמוכה בהרבה ובכך שמרה על יתרונה לעצמה). בשנת 1989 פיצחה חברה אחרת, ביטסטרים, את הפורמט והחלה לשווק גופנים, ורק בעקבות כך פרסמה אדובי את הפורמט של כל סוגי גופני הפוסטסקריפט אך כבר לא היה בהם צורך של ממש כיוון שבתחילת שנות התשעים פיתחה חברת אפל, במיזם משותף עם מייקרוסופט, פורמט סטנדרטי נוסף לגופנים, גופני טרוטייפ (TrueType). הפורמט היה שונה בפרטים טכניים רבים מפורמט הפוסטסקריפט, אך בהמשך הבדל זה הצטמצם וניתן היה להשתמש בשני הפורמטים בכל מערכת מחשב ובכל מדפסת. בהמשך בעקבות שיתוף הפעולה בין אדובי ומייקרוסופט, נכנס לשימוש פורמט סטנדרטי שלישי, OpenType, שאיחד למעשה את שני הפורמטים הקודמים והוסיף להם תכונות חדשות.
השפעת הטכנולוגיות הדיגיטליות על עיצוב האותיות
גידול בביקוש ובהיצע
הסטנדרטיזציה של הגופנים הדיגיטליים יצרה אפשרות לפתח ולהפיץ סוגי אותיות חדשים בעלות נמוכה בהרבה מזו שהייתה בטכנולוגיות הקודמות. תוכנות שעלותן הסתכמו בכמה מאות דולרים לכל היותר ואיפשרו עתה למעצבים לפתח גופנים מקצועיים מגוונים ולהשתמש בהם בכל תוכנות הסדר. היכולת לפתח אותיות בעלות נמוכה איפשרה למעצבים לפתח מספר חסר תקדים של סוגי אותיות חדשות, אך לשפע החדש הזה נלוותה ירידה דרסטית במחירי הגופנים, ולירידה הזו במחיר, שנבעה מהגידול בהיצע, הייתה השפעה שלילית על הכדאיות של פיתוח סוגי אותיות נוספות (בייחוד אותיות לטקסט שוטף, שפיתוחן מצד אחד ממושך מזה של אותיות ראווה והביקוש שלהן נמוך יותר מאידך). אך חסרון של האחד הוא יתרון של השני, וכך גם במקרה הזה, הירידה במחיר איפשרה פתאום ליותר אנשים לרכוש פונטים איכותיים ותרמה בכך לגידול הביקוש.
אותיות חדשות נולדות
ובכן, אז מה הייתה השפעת הטכנולוגיות הדיגיטליות על עיצוב האותיות? ההשפעה העיקרית נבעה מהסרת רבים מהאילוצים שטכנולוגיות קודמות כפו על עיצוב ופיתוח האותיות. בטכנולוגיות דפוס דיגיטליות, המחשב יכל להחליט על הצבע של כל פיקסל, להדפיס ברזולוציה גבוהה יותר, לקרב או להרחיק אותיות, להשתמש במגוון סימנים גדול באותה שורה, לבחור תבנית אות בהתאם לגודלה, וכן הלאה. כתוצאה מכך החלו להיוולד משפחות שלמות של אותיות לטיניות חדשות, כגון Minion ו-ITC Bodoni הכוללות גופנים לגדלים שונים של אותיות, וגופנים שמתאימים עצמם אוטומטית לכל גודל שהוא (בטכנולוגיית Multiple-Master). בהמשך נולדו גם סוגי אותיות רבים הכוללים מגוון גדול של סימנים מיוחדים, כגון אותיות רבתי מסולסלות לקישוט, אותיות רבתי מוקטנות להדגשה, ספרות מיוחדות לשימוש עם אותיות קטנות וספרות אחרות לאותיות רבתי, ספרות בריווח קבוע לטבלאות וספרות בריווח פרופורציוני לטקסט שוטף, ועוד. השפעה נוספת של ההתפתחויות הטכלוגיות הדיגטליות נבעה מהרזולוציה הנמוכה של מדפסות הלייזר והזרקת דיו. המדפסות הראשונות מסוג זה פעלו ברזולוציה של 300 פיקסלים בלבד. רזולוציות אלו נמוכות משמעותית מהרזולוציה שבה מכינים פילמים לדפוס, שהיא לפחות 1200 פיקסלים, ולעיתים קרובות אף 2400 או יותר. וכך במשך שנים, כל הטקסטים שהודפסו על מדפסת משרדית הופקו ברזולוציה נמוכה, והאותיות הקטנות או בעלות המאפיינים העדינים יותר הושפעו מכך לרעה יותר מכל. על מנת להתמודד עם מצב זה, עוצבו אותיות חדשות שמטרתן היתה קריאות ודיוק גם ברזולוציה נמוכה, כאשר בין המשפחות הראשונות שעוצבו למטרה זו היתה Lucida.
הרחבת הפורמט
מספר אילוצים התעוררה עם תחילת העידן הדיגיטלי, הדבר נבע בעיקר מהסטנדרטיזציה של הגופנים. פורמט דיגיטלי סטנדרטי איפשר עתה לכל גופן לעבוד עם כל מחשב וכל תוכנה, אבל הוא הגביל את מתכננו לתכונות שהפורמט תומך בהן. גופני טרוטייפ ופוסטסקריפט, למשל, תמכו בקירוב או הרחקת זוגות אותיות מסויימים, אבל הן אינן תמכו בהרמת או הורדת אותיות, או בניקוד בעברית. הפורמטים הללו, שתוכננו בארצות הברית, תומכו באופן טוב למדי בתכונות טיפוגרפיות שדרושות לטיפוגרפיה לטינית, אבל ככלל אינם תומכו בתכונות שדרושות לשפות לא לטיניות, כמו מיקום ניקוד בעברית, ערבית, ועוד. שתי דוגמאות לכך הן גופנים ערביים של DecoType, שרק תוכנות מסויימות היו מסוגלות לנצל בצורה אופטימלית, ועזר הניקוד למקינטוש "מפיק ודי", שאיפשר למקם ניקוד בדיוק רב יותר, אבל לא בצורה התקנית.בהמשך קמה גישה שניסתה להרחיב את הפורמט הסטנדטי הקיים כך שיתמוך בתוכנות נוספות מלבד תוכנות האם שלו. נעשו שלושה נסיונות משמעותיים בתחום זה, כאשר רק אחד מהם צלח. השניים שנכשלו, הראשון היה של חברת אפל הרחיבה את פורמט הטרוטייפ לפורמט בשםTrueType-GX, והפכה חלק מגופני ה-GX לניתנים לשימוש גם כגופני טרוטייפ רגילים. ייצור גופנים בטכנולוגיה זו היה קשה למדי, וגרם לכך שנוצרו עבור הטכנולוגיה מספר קטן מאוד של גופנים, חלקם על ידי אפל עצמה ועוד מספרים קטנים על ידי ביטסטרים וליינוטייפ. מיעוט הגופנים גרם למפתחי תוכנה שלא לתמוך בפורמט, וכתוצאה מכך לא היו כמעט תוכנות שתמכו ביכולות המיוחדות של אותם הגופנים. הפורמט השני היה של חברת אדובי אשר הרחיבה את פורמט גופני הפוסטסקריפט לפורמט בשם MultipleMaster, שאיפשר למשתמשים ליצור מגוון כמעט אין סופי של ווריאציות של אותיות מגופן אחד. הגופן היחיד הכיל למעשה כמה גרסאות של כל אות, והווריאציות היו ערבובים של אותן האותיות. כך למשל גופן יכול היה להכיל גרסה דקה ועבה של כל אות, והמשתמש יכול ליצור כל גרסת ביניים שרצה. הצירים האופיינים שגופני MultipleMaster של אדובי סיפקו עובי, רוחב, וגודל אופטי, אך גם גופני MultipleMaster היו קשים לייצור ובפועל רק אדובי עצמה ייצרה כאלה. למרות שנוצרו גופנים איכותיים, ולמרות שהיו תוכנות שתמכו בהם, לא נוצר להם שוק משמעותי וגם אדובי הפסיקה לפתח אותם. לאחר מכן קם הנסיון השלישי להרחיב את הפורמטים הסטנדרטיים, הוא התרחש בתחילת שנות ה2000, וביקש לאחד את גופני הפוסטסקריפט והטרוטייפ ולהוסיף להם תכונות נחוצות נוספות. התכונות החשובות שהפורמט החדש הוסיף היו שליטה מתוחכמת במיקום של כל סימן, החלפת אותיות, ויישור שורה מתקדם. השליטה במיקום הסימנים איפשרה, למקם ניקוד בעברית וערבית, לסדר שפות הודיות, ועוד, החלפת האותיות איפשרה לגופן להכיל אותיות מסולסלות וסוגים שונים של ספרות, והיישור השורה איפשר ליישר שורות בערבית על ידי מתיחה של אותיות במקום הגדלת הרווחים בין המילים.
כל אלו היו צעד משמעותי בקידום העולם הטיפוגרפי ועיצוב תחום הפונטים שאנחנו מכירים כיום. ההתפתחויות הטכנולוגיות בחצי המאה השנייה של המאה ה־10 היוו למעשה את הזרז לקיומן של הטכנולוגיות המוכרות כיום.
