מאת מידן ארוש
עניין ידוע לעוסקים במלאכת הטיפוגרפיה הוא כי מעטות החלופות לפונט הטקסט האלמותי העברי –פרנק ריהל. פרופסור עדי שטרן, ראש המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, החל לפני שתים־עשרה שנים את דרכו בחיפוש אחר האות החמקמקה – זו שתציע רהיטות ומרקם שיעבדו בהלימה מושלמת ותפתח שער לאלטרנטיבות חדשות בתחום הטיפוגרפיה העברית.
פונט נועם הוא הפרי העסיסי, מלאכתו של עדי שטרן. זהו פונט עברי בעל יכולות היתוליות מרשימות, כזה השומר על האותנטיות של המורשת ממנה הגיע ויודע גם להכניס יפה אורחים בעלי מורשת שונה.
השוני המהותי בין האות העברית לזו הלטינית נעוץ בעיקר בהיעדר הצורות הגיאומטריות והמעוגלות מהאות העברית, בניגוד לאות הלטינית שבהן האחרונות הן אבן יסוד. ישנם עוד שני מוקדי שוני עיקריים: כיוון הכתיבה – היוצר מערכת שונה של חללים פנימיים, והיחס שבין הקווים האנכיים והאופקיים.
בניסיון ליצור הרמוניה ולהביא לאותה הלימה נכספת יצר פרופסור שטרן טיפוסים שונים של אות על גבי אלפי דפי סקיצות בעבודה המתפרשת על פני שתים עשרה שנים ומכילה בתוכה הפסקות ארוכות ועבודה דקדקנית ואינטנסיבית. אחד הקווים המנחים בעבודתו היה ההימנעות מ׳לטיניזציה׳ של האות העברית – התרחשות שבה האות העברית מתעגלת שלא כהרגלה כשמלבישים אותה באותם הבגדים של ידידתה הלטינית.
בתום הבדיקות והנסיונות המורכבים שנערכו בריווחים ובצורותיה השונות של האות, יצא לאוויר העולם בחמישה משקלים שונים ובשתי שפות שונות פונט נועם. הפונט נועד לקריאה ממושכת ומאפשר זרימה, אחידות ורצף מופתיים. גם כאשר הטקסט מכיל את שתי צורות האות – העברית והלטינית, נעדרת הבולטות של צורת אות אחת על פני האחרת. הוא תומך בכל השפות האירופאיות – אלו הנחשבות פשוטות יותר כדוגמת צרפתית, ספרדית וגרמנית הדורשות סימנים מיוחדים, ומרחיק עד לטבית ופינית הדורשות כל מיני סימנים מוזרים ומשונים.
העניין המהותי טמון באופי וברוח המיוחדת והייחודית של נועם – היכולת להכיל את השונה.