אתם בטח שואלים את עצמכם למה שזה יעניין אתכם דווקא עכשיו אם במשך 12 שנות לימודי החובה שלכם השלמתם את שעות השינה דווקא בשיעורי הלשון? ובכן, יש לא מעט סיבות. האם אתם יודעים למה הומצא הניקוד מלכתחילה ולמה הוא הומר לשמש כיום? למה אתם לא יודעים לנקד? למה אתם יכולים למצוא אותו בעיקר בספרי שירה ובספרי ילדים? ולמה נשמעו קולות לבטל אותו? אספנו עבורכם את כל מה שמעניין לדעת ועוד על הנושא הכי חסר יחסי ציבור בשפה העברית: הניקוד. אולי לא תסיימו את המאמר כשאתם יודעים פתאום איך להתחיל לנקד, אבל לפחות תבינו למה ותגלו שאתם ממש לא היחידים.
ניקוד העברית בת ימינו מבוסס על הניקוד הטברני שבו מנוקד גם התנ"ך (עם כי כלליו פשוטים ואחידים יותר) ומשמש לשתי מטרות עיקריות: לסייע למי שמתקשה בשפה העברית בלימודי השפה (בעיקר ילדים ועולים חדשים) ולהבהיר את כוונת הכותב כאשר יש חשש שהקורא לא יֵדַע לקרוא נכון את המילה (במקרה של מילים פחות מוכרות ובמקרה של הומוגרפיה (מילים הכתובות זהה אך כוונתן שונה כמו חברה – של אנשים, חברה – ארגון, וחברה – סטטוס זוגי). זירות הטקסטים בהן מקובל יותר להשתמש בניקוד כיום הן בעיקר ספרי ילדים, עיתונים שמיועדים לעולים חדשים, ובספרי שירה, שבהם הטקסט יכול להיות רב־משמעי.
רקע
הניקוד העברי הומצא בראשית ימי הביניים. כאשר הוא נועד תחילה לקבע את ההגייה המסורתית של התנ"ך, אך עם הזמן עבר לשמש גם בטקסטים אחרים (ספרות חז"ל, תרגומי התנ"ך לארמית, ופיוטים). השיטות שהתקיימו בתחילת דרכו של הניקוד היו השיטה הטברנית, הבבלית, הארצישראלית, והארצישראלית־טברנית (התקיימה גם מערכת סימני ניקוד נוספת אך היא שימשה בעיקר את השומרונים), כאשר שיטת הניקוד הטברנית זכתה לעדיפות לאורך השנים ועם הזמן דחקה לחלוטין את השיטות האחרות. השיטה הטברנית התאפיינה בכך שהמילה המסתיימת בתנועה מרפה לעתים אות בג"ד כפ"ת הפותחת את המילה שאחריה, בכך שהניקוד היה תלוי בהטעמת המשפט (למשל המילה מים, שניקודה באמצע משפט בפתח, בסוף משפט באה על פי רוב בקמץ, ובכך שניקודה של ה' הידיעה, וניקודן של אותיות השימוש בכ"ל פחות סדיר מבעברית בת ימינו (לא תמיד הופיע דגש אחרי ה' הידיעה, בעיקר באות עם שווא).
רמת קושי
בעוד שסימני הניקוד מתאימים להגייה הטברנית, הגיית העברית בימינו מבוססת בעיקר על ההגייה הארצישראלית וכתוצאה מכך חלק מההגיים אינם משתקפים בסימני הניקוד, והפוך, חלק מסימני הניקוד אינם משתקפים בהגייה. קריאת סימני הניקוד בשפה העברית אומנם קלה באופן יחסי, אך הצבתם דורשת ידע נרחב, והיא נעשית בדרך כלל רק על ידי אנשים המיועדים לכך בלבד. בשל כל אלו, עם תחיית הלשון העברית נשמעו קולות רבים הקראו לבטל את הניקוד בשיטה נוכחית ולהחליפו בשיטה נוחה יותר.
| סימני הניקוד | |||||
| סימן הניקוד | שם | הגייה | סימן הניקוד | שם | הגייה |
 |
קמץ | בדרך כלל /a/, לפעמים /o/. |  |
צירי | /e/ |
 |
חטף קמץ | /o/ |  |
שווא | /e/
או העדר תנועה |
 |
פתח | /a/ |  |
חיריק | /i/ |
 |
חטף פתח |  |
קובוץ (קיבוץ) | /u/ | |
 |
סגול | /e/ |  |
חולם חסר | /o/ |
 |
חטף סגול |   |
חולם מלא ושורוק (בהתאמה) | /u/ ו /o/
(בהתאמה) |
|
| סימנים ניקוד מיוחדים | סימני ניקוד נדירים | ||||
| סימן | שם | שימוש | סימן | שם | שימוש |
 |
סימן המפיק | סימן המפיק קיים רק באות ה' בסוף מילה ובעיקר אלו ששיכות לגוף נקבה (שולחנהּ) ולשורשי ג"ן כת"ם (ג-ב-הּ, נ-ג-הּ, כ-מ-הּ, ת-מ-הּ, מ-ה-מ-הּ), הסימן זהה גראפית לסימן הדגש אך משמעותו היא כי יש להגות את האות ה' כעיצור h ולא כאם קריאה לתנועות /a e o/. |  |
רפה | סימן אשר שימש בראשית ימי העברית לציין שהאות אינה דגושה במילים לועזיות אך עם הזמן נעלם כמעט לחלוטין מהשפה העברית ונותר בשימוש סדיר רק ביידיש התקנית. |
 |
דגש קל | סימן המשמש להבחנה בין הגייה סותמת (b k p) וחוככת (v x f) של אותיות ב',כ' ופ' ( בעבר היה בשימוש גם באותיות גד״ת, ולסמן הכפלה של העיצור "דגש חזק"). |  |
מתג | סימן אשר היה בשימוש בעיקר במסגרת טעמי המקרא וכעת משמש משמש בעיקר לציון הברה המוטעמת במילון אבן שושן. |
 |
נקודה דיאקריטית | סימן המשמש להגיית האות ש' בלבד כצרוף sh באנגלית (/ʃ/) |  |
חטף־
חיריק |
סימן נדיר המופיע במספר פרקים בתנ"ך. |
 |
סימן המשמש להגיית האות ש' בלבד כאות ס' (/s/) | ||||
כללי ניקוד ההברות
הגיית העברית ברובה בעלת מערכת סדירה של כללים המתבססת על חלוקה תיאורטית של סימני הניקוד לתנועות גדולות (קמץ, צירי, סגול, חיריק מלא, חולם ושורוק) ולתנועות קטנות (פתח, סגול, חיריק חסר, קמץ קטן וקובוץ), ועל סמך הכרת המערכת הזו ניתן בחלק מהמקרים לשחזר כיצד היו ממציאי הניקוד מנקדים מילה מסוימת. בנוסף, לצורכי הניקוד יש לבדוק שני מאפיינים של ההברה: האם היא מוטעמת פתוחה (תנוקד בתנועה גדולה), מוטמעת סגורה (תנוקד בתנועה גדולה) או בלתי מוטעמת פתוחה (תנוקד בתנועה גדולה), ובלתי מוטמעת סגורה (תנוקד בתנועה קטנה). בכל הנוגע לכללי הניקוד של שמות עצם ופעלים, הכללים נדונו וסוכמו על ידי האקדמיה ללשון העברית ויצאו לאור כחוברת בשם "החלטות האקדמיה בדקדוק". בכל הנוגע לכללי הניקוד של מילים לועזיות ושמות של מקומות ואישים, הכללים אחידים כמעט לחלוטין.
כיוון שממציאי הניקוד לא ניקדו את התנ"ך על פי הכללים, אלא על פי הדרך בה הגו את המילים, הניסיון לצקת את הניקוד לכללים אחידים ומדויקים המובנים לכל אחד הינו מאתגר במיוחד וכללי ניקוד ההברות לא באמת מאפשרים לההדיוט המצוי לפצוח לפתע בניקוד השפה העברית. כללי ניקוד ההברות אומנם עוזרים בהבנה ובשימוש נכון של ניקוד השפה העברית, אך יש איתם לא מעט בעיות כיוון שכדי להשתמש בהם נכונה יש להחזיק בידע קודם אודות מצב פתיחות ההברה מבחינה היסטורית דבר אשר ראשית קשה מאוד לעשות על סמך הגיית העברית בת ימינו ושנית יש צורך להכיר היטב את מערכת השורשים והמשקלים בעברית.
ניקוד במחשבים
הניקוד אפשרי גם במעבדי התבמלילים השונים, כאשר מערכת ההפעלה Windows מאפשרת אף לצבוע את הניקוד בצבע שונה מהאותיות. מערכות הפעלה דמויות־UNIX שמשתמשות במערכות גרפיות X Window System, מאפשרות בדרך כלל את הניקוד על ידי לחיצה על Shift ועל האות הראשונה של שם סימן הניקוד (למשל: ק+shift לקמץ).
בנוסף, ישנן תוכנות לניקוד, שמנסות לנקד מילים באופן אוטומטי (אחת מהתוכנות הידועות ביותר מהסוג הזה היא נקדן טקסט של מט"ח שמאפשרת זאת ואף זכתה על כך בפרסים), אך בגלל המבנה המורכב של העברית, לא ניתן לנקד טקסט באופן מושלם ולנחש באופן אוטומטי את הניקוד הנכון של כל מילה ויש צורך להעזר בייעוץ דקדוקי לפני כן.
עכשיו, אם תרצו לנקד – תדעו מה לעשות.
נהניתם? שתפו את הפוסט ושפרו לחברים שלכם! 🙂
