פונטים וכו'

חובבי האותיות  מבניכים וודאי כבר מכירים בפופולריות ובערכו הטיפוגרפי של גופן פרנק ריהל, ובכל זאת כמה הרבה אתם יודעים עליו? הרי לכם סקירה קצרה של הגופן העברי הנפוץ ביותר בדפוס, מאז ועד היום.

פרנק ריהל נוצר ב־1908 על ידי הטיפוגרף היהודי מהמוצא הגרמני, רפאל פרנק, בשיתוף עם המדפיס הגרמני אוטו ריהל במפעל היציקה C. F. Rühl. כאשר גרסה סופית שלו יצאה לאור כשנתיים אחרי, ב־1910. מאז ועד היום מרבית הספרים, העיתונים וכתבי העת בישראל משתמשים בגופן זה.

גופן פרנק ריהל עוצב בתחילת המאה ה־20 מתוך מצוקה בסוגי הגפנים בתקופה בה החלו להדפיס יותר יותר כתבים עבריים חילוניים. הגופנים אשר היו קיימים אז, ובראשם גופן וילנא, ששימש להדפסת רוב הכתבים העבריים עד אז, שידרו אווירת בית מדרש, שממנה רצו מרבית הכותבים והפרסומאים להימנע. הגופן עוצב כך שיתאים לדפוס מודרני וכמו כן, כדי שהקוראים יוכלו "לרוץ" בקריאה בו, בייחוד בטקסטים ארוכים, מנוקדים ולא מנוקדים.

מצד אחד קשה למצוא בפרנק ריהל "מוזרויות" ומצד שני ההבדל בין אותיות דומות בו (ר' וד' למשל) מספיק ברור. בשל כך ובשל יתר יתרונותיו וחדשונותו בעולם הטיפוגרפי, טקסטים רבים, מספרי שירה ועד עיתונים יומיים החלו להיות מודפסים בו מאז שהומצא. דבר נוסף המייחד את פרנק ריהל הוא כי המעבר לשימוש בגופן השונה ממנו יוצר מיד מראה ייחודי, מבלי שהקורא יבין מדוע, הדבר המוסבר על ידי הפופולריות הרבה לו זכה. הדוגמא הכי מפורסמת לכך התרחשה ב־1978 כאשר עיתון "מעריב" שכר את שירותיו של המעצב הגרפי שמעון זנדהאוז לעצב מחדש את העיתון, וזנדהאוז תוך ניסיונותיו להיות מהפכני, החליף את גופן פרנק ריהל בו מעריב נהג להדפיס את כל מהדורותיו במשך שנים והשתמש בגופן נרקיס במקומו. בשל שינוי זה הגיעו ל"מעריב" תגובות נזעמות של קוראים שבעקבותיהם נאלצו בעלי השליטה להחזיר את גופן העיתון לפרנק ריהל תוך זמן קצר, אך לא לפני שתדמיתו ומכירותיו של "מעריב" נפגעו קשות. דוגמא נוספת המדגישה את פופולריות של פרנק ריהל היא סדרת ספרי "עם הספר", שאינם הודפסו בפרנק ריהל והיו בעלי מראה טקסט מודרני, אשר הרתיעו חלק מהמבקרים של הספרים‏‏.

עיצובו של פרנק ריהל שאב את השראתו ממסורת יהדות ספרד, שנטתה לקשט את האותיות בתגים מתונים ולא מצועצעים יתר על המידה, כמו כן, הגופן מבוסס על אות דפוס איטלקית שהייתה בשימוש במאה ה־17. מרבית המומחים לטיפוגרפיה שבחנו את גופן פרנק ריהל, טענו שהגופן טוב לקריאה משום שהוא קריא מאד, יומיומי, אינו בולט יתר על המידה ובמידה מסוימת אף "שקוף", ובכך מאפשר לקורא לרוץ בטקסט מבלי להתעכב על עיצוב הגופן. עם זאת לא כל הטיפוגרפים הביעו תמיכה ואהדה לפרנק ריהל וחלקם אף זיכו אותו בקיתונות של ביקורת. המעצב הגרפי שמעון זנדהאוז, למשל, צוטט אומר בעבר כי הגופן  "שמן" מדי ואינו קליל, כפי שמתאפשר בטכנולוגיות מודרניות ואף יוצר תחושה של עומס שחור על הדף. זנדהאוז טען כי אין בגופן הבדל ברור מספיק בין טקסט רגיל למודגש. כמו כן, לטענתו הגופן הפך למקובל רק משום שהציבור רגיל בו ומתקשה לשנות הרגלים. בין אם זנדהאוז צודק ובין אם לא, אין עוררין על כך שמדובר בגופן הפופלרי ביותר בתרבות הדפוס הישראלית. ומה הגופן המועדף עליכם?
נהניתם? ספרו לחברים שלכם! 🙂

האמפרסנד (Ampersand) הוא אחד הסמלים היותר מיוחדים בעולם הטיפוגרפי, לפחות בטיפוגרפיה הלטינית, אך לאחרונה גם בזו של השפה העברית שאימצה אותו לחיקה בזרועות פתוחות. חלק מהמעצבים המקומיים אף הגדילו לעשות ועיצבו עבורו את האלטרנטיבה העברית.

נתחיל בזה שרציתי לתת לפוסט הזה את הכותרת "איך תדעו שהמעצב הגרפי שלכם עושה שימוש נכון בפונטים?" אבל אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאתם משתדלים לעבוד לרוב עם מקצוענים שיודעים דבר או שניים על עיצוב גרפי. לכן ייעודו של הפוסט הוסב עבור מי שלפעמים חוטא בעבודות גרפיות קטנות שהוא עושה לעצמו.

וינטג', וינטג' בכל מקום. 
קניתי מעיל וינטג', המכנס שלה הוא וינטג', השרשרת שלך היא וינטג' אמיתי וטוב, הספרון הזה הוא וינטג', הכרזה בסלון שלי היא וינטג', שיואו הלוגו שלי הוא מזה וינטג'! 
רגע! בואו נעשה קצת סדר בכל הוינטג' הזה.